שמעון ותמר

תמיד היא קינאה בשי, האח הבכור. מאז שהיא זוכרת את עצמה כילדה קטנה, רואה את שי בזרועות אביה.

היא אהבה את אביה. עוד לפני שהיא הבינה כמה הוא יפה.

גבר יפה, שחרחר. שרירי. במידה. לו בנות היו עובדות במוסך היו מדביקות על קירותיו את התמונות של אבי אבקאסיס במקום הבנות המעורטלות, גזורות פלייבוי.

בהחלט גבר יפה. חייכן, שופע חיים. גם נבון. לו היה נשאר בקיבוץ היו לו סיכויים לא רעים לנהל את המוסך, אחרי שדור הוותיקים ייצא לפנסיה.

היה גם נדיב ביופיו, כפי שהתברר לאימא.

בקיץ, בעונת הקטיף, המוסך היה משאיל אותו למטע. ארבעה חודשים היה משמש רכז ההובלות. צי של טרקטורים ועגלות פרי היה נע בין המטע לבית האריזה. הוא היה מתאם את התנועה.

בחזה חשוף היה עובר בין קבוצות הקטיף: הנערים מהעיירה, ערבים ודרוזים על הראיסים שלהם, קבוצת מתנדבים. הרבים בזכר התחייב בדרך כלל מצעיר אחד או שניים. גם אם היו בנים בין המתנדבים, לקטיף הגיעו כמעט רק בנות. לשמחת הטרקטוריסטים.

לעתים קרובות היה אבי מתנדב למלא את מקומו של הטרקטוריסט שיועד למתנדבות. הוא היה מעביר להן את עגלות הפרי משורה לשורה, מחלקה לחלקה. לעתים היה מעמיס את הסולמות על העגלה ומעלה את הצעירה על כנף הטרקטור. במיוחד היה נהנה מהבנות שעלו בסולם הדרגות וזכו במגדל קטיף, כעין מנוף ופלטפורמה בקצהו, ממנה ניתן לקטוף בגובה. הוא היה מעביר להן את עגלות הקטיף. היה מדבר אתן באנגלית הדלה שרכש קודם בחברת הנוער וששיפר עכשיו מעונה לעונה.

כאמור היה נדיב ביופיו וקשוב ליופיין.

אם הוא ספג משהו מרוח הקיבוץ הרי בעיקר היה זה החופש האישי בעניינים שבינו לבינה. הקהילה פיקחה על הכלכלה, על החינוך, על התרבות. באותן שנים טלוויזיה פרטית הייתה עשויה לעורר מהומת אלוהים, לזכות את ה"עבריין" בדינים וחשבונות, בקריאות לסדר ובסנקציות למיניהן. על מה שקרה בחדרי חדרים העונש הקשה ביותר היה הרכילות. יש מי שעמד במלוא עוזו מולה ויכול לה. גם אבי.

אבי ראה את עצמו כאיש משפחה. שמתפרפר. ציפור צוף בין פרחי הקיץ הזהובים של הקטיף.

נירה, אשתו העדיפה לא להרגיש מה שעיניה לא ראו. כי אבי התייצב כל לילה – כמעט – בביתו. דאג לכסותה ולעונתה.

בינתיים נולדו הילדים. קודם שי ושנתיים לאחר מכן תמר.

בין קטיף לקטיף, בין עונה לעונה, חזרו העניינים למסלולם.

אבי הספיק להשתתף – ולנצח – במלחמת ששת הימים. הצטלם במדים עם המשפחה כולה.

הצילום המשפחתי האחרון.

המלחמה הביאה אתה שובל של מתנדבים.

מתנדבת דנית שברה את דפוסי השגרה של משפחת אבקסיס. בגידה חוזרת ונשנית, אך המשנה את פניה והתעלמות מוחלטת וסלחנית. אינגריד לא הסתפקה בתפקידה המיועד – המוסכם על שני בני הזוג - של בילוי קיץ נעים. היא רצתה את כל השנה.

אבי נסעה אליה לדניה. נשאר שם. אדם נבון גם נבון כפיים. הקים לו בית שם. כאמור היה איש משפחה. נולדו ילדים. מאינגריד.

כאן התברר לכולם יתרונו של הקיבוץ. נירה לא תבעה מזונות. באין בעל הקיבוץ דאג לכסותה. גם לילדים. נירה נשארה בקיבוץ.

היחסים לא נותקו לחלוטין. אבי היה שולח מתנות. לא פסח על ימי ההולדת. לאחר מלחמת יום כיפור, כאשר היה מבוסס הגיע לארץ, עם אינגריד והילדים. יפה כפי שהיה, כמי שיכול להשיר מעליו את השנים במקלחת חמה. ילדים זהובים פגשו את אחיהם הבוגרים השחרחרים.

הוא חזר לבר המצווה של שי ולאחר מכן לבת מצווה של תמר.

כאמור אבי היה איש משפחה.

כך שהבנים גדלו בצל נוכחותו הנעלמת. אבא שהצטלם אתם ועם אימא בנוף מלא שמש ונעלם אחר כך אל בין ערפילי הצפון.

תמר גדלה עם שי. דמותו של אבא ההולך וגדל, ההולך ומתממש בנער. כאשר אבי הגיע לבר מצווה הדמיון היה מדהים. שי גדל. היה גבוה לגילו. השערות השחורות המסולסלות, החיוך הרחב על שיניים של פרסומת, השפתיים הבשרניות השוו אותו לאביו כאילו היו שני אחים.

תמר קינאה בו. שנתיים צעירה ממנו אך בוגרת דייה כדי להסתכל בעין בוחנת וחסרת רחמים בגופה. השערות המסולסלות הפכו אצלה לא לגלים ואדוות אלא למערבולת, צמר פלדה. פניה היו עיגולים. דומה לאימא, סיכמה לצערה.

כפי שהוא דמה יותר ויותר לאבא היא דמתה כל פעם יותר לנירה. ההתבגרות עיגלה אותה, אך לא הוסיפה נוי. למרות ניסיונותיה לשמור על דיאטה היא השמינה. לא. לא שמנה חס וחלילה, שמנמונת.

שמנמונת שחרחורת. שחרחורת שמנמונת. הייתה חוזרת ואומרת לעצמה בשנאה עצמית מהולה ברחמים.

בדמותה אין לה סיכויים רבים בין בני המשק.

כאשר היא הייתה בת שש עשרה קיבלו במשק קבוצה מ"מנוף". נערים שהתנתקו ממסגרת לימודים והסתבכו קלות עם החוק. הקיבוץ החליט שהוא יכול לתרום בתחום זה. מה גם שהנערים יעבדו.

כאשר נתבקשו החברים להציע את עצמם כמשפחות אומנות, נירה נרשמה.

כך הופיע שמעון מלול בחייהם.

ניר, המדריך הביא אותו הביתה. נדהמה. הנער שלפניה נראה מהדורה שונה, אבל כמעט זהה, של אחיה ושל אביה. השער השחור המסולסל קלות, השפתיים הבשרניות (כיצד מנשקות), הגוף השרירי – לא יותר מדי שרירי – מחוטב - החיוך שובה הלב של מי שיודע שהוא יפה. החלטה מוצלחת של אימא. להביא הביתה כעין אח בוגר עכשיו שמועד הגיוס של שי מתקרב.

שמעון ראה את מבטיה. אחר כך את גופה. היא מצאה חן בעיניו יותר מאשר בעיני עצמה.

העיניים הבורקות, הצורות העגלגלות, השדיים הקטנים. ובעיקר האהבה. המשיכה שניכרה במבטיה.

- אין ספק שהיא חמה –

שמעון נכנס לחייהם אם לא בסערה כרוח פרצים. התנדב להביא מהמרכולית את המצרכים הנחוצים לארוחת מנחה, הביא את העיתון, הביא פרחים מהמשתלה וגם שתל אותם. על משפחתו לא דיבר. היו לו כנראה סיבות. כאשר הגיע היה משתלט על הרדיו ומאזין למוסיקה ים תיכונית או מזרחית.

עבד במוסך. יחד עם שי. החברים שיבחו את חריצותו, את תבונת הכפיים. החברים לא תמיד קיבלו בהבנה את תשובותיו המחוצפות המתגרות. הייתה לו פינה משלו במוסך בו ביצע כל מיני מלאכות קטנות.

סמוך לבואו הסתבך עם אחד החברים.

סחב את האופניים שלו. לא הסתפק בנסיעה עליהם. החליט להעביר אותם לרשותו. היה מוכשר וחרוץ, כבר אמרנו. ניקה אותם, שפשף את הצבע הישן, צבע אותם מחדש בצבע שחור, התקין סבל וחיבר אליו סל קניות. שיפוץ כזה עוד לא עברו האופניים. הוא גם כתב את שמו שמעון מ. על הכנף האחורית.

התפאר במלאכתו בפני תמר.

- אפילו אימא של האופניים לא תכיר אותם –

תמר לא אהבה את המעשה. הבחינה שיש בו משהו מעבר לקונדסות. ניסתה להסביר לו שיש הבדל בין 'סחיבה' לגנבה.

צחק עליה.

תמר גייסה את האינטרס האישי.

- אתה עלול להתגלות. מעמדך יהיה בסכנה.

- יואל לא יגלה. הוא חנון. מלך החנונים.

יואל היה בחור ארגנטינאי רזה, נמוך וממושקף שלימד מקרא בבית הספר האזורי.

אין אנו יכולים לוודא האם 'אימא של האופניים' הכירה אותם לאחר השיפוץ.

אבל יואל היה בוגר צבא ולמד מה זה דבקות במטרה. חיפש את אופניו הגנובים ברחבי המשק

עד שהגיע לפינת המוסך. שם עבד שמעון והתקין פנס לאופניים שלו.

יואל שאל בנימוס. משהו הזכיר לו את האופניים שלו.

התשובה הייתה שלילית ובוטחת.

- בוודאי שהם האופניים שלי. איך היו האופניים שלך?

ברור שהתיאור לא הלם את פניהם המחודשים של האופניים.

יואל הפך את האופניים, חשף את המספר ליד הדוושות, מספר שתאם במדויק את מה שרשום

אצלו.

לקח את רכושו ורכב עליו.

- תודה על צביעת האופניים - הפטיר תוך כדי נסיעה.

הלך למדריך.

התעלול של שמעון עלה לו הרבה שעות בחיפושים ולא מעט עוגמת נפש.

המדריך הגן על שמעון.

- לכולם יש עבר לא פשוט.

- תגיד לי שאבא של שמעון יושב בבית סוהר.

- גם לו ישב לא הייתי מספר לך. הבעיה היא אחרת. הייתה מערכת קשה של אבא סמכותי וילד מרדן. כל ההסתבכויות שלו הן למעשה התגרות באבא.

- -אולי תגיד לי שאבא ממושקף ונמוך ולכן גנב ממני את האופניים. הוא פשוט סחב את האופניים הראשונים שנתקלו לו בדרך.

- לא אגיד לך. אבל תסכים אתי שעניין האופניים הוא פשוט מול הבעיות האמיתיות שאנו מתמודדים בהן.

- דין פרוטה כדין מטבע. אם לא תגיב עכשיו תעמוד מול בעיות שילכו ויגדלו.

- מה בעצם אתה רוצה? שאוציא אותו מהקיבוץ בגלל סחיבת האופניים שלך? תחייה בשלום עם זה?

- אני ביקשתי? אני גם מחנך. אני מבקש ממך תגובה נמרצת. אתה יודע. תגובה. עונש חינוכי. שישפץ את האופניים של רחל?

- אתה רוצה חינוך או רווח אישי?

יואל הבין שניר לא יקשיב לו. יש יותר מדי חכמה, תבונה ותובנה בו עצמו מכדי שיקשיב לנדנוד של חבר מבוגר ממנו. מצד שני מה זה עסקו. ניר הוא המחנך. עליו מוטלת האחריות. נפרד.

- אם תחליט, תודיע לי - ידע ששום הודעה לא תבוא.

כמה ימים אחר כך שי התגייס.

שבועיים לאחר תקרית האופניים שמעון חלה. שפעת לא רצינית שמנעה ממנו, בכל זאת לצאת מהחדר.

תמר טיפלה בו. כאחות. הייתה מביאה לו את הדיאטה מחדר האוכל. בערבים הייתה מביאה לו מה שאימא הכינה.

לפעמים היו אוכלים ביחד. מדברים על הקיבוץ, עליה.

היא עדיין למדה בבית הספר האזורי. בחוסר סיפוק מוחלט. בלי כוונה ובלי יכולת להגיע לבגרות. הוא הסתבך תמיד עם המורים. לא עם המקצועות.

באחד הערבים, לאחר הארוחה הוא משך אותה אליה. לא התנגדה. בעצם היא ציפתה לו. נער שגונב אופניים, לא יצפה לברכת הרב.

לאחר מכן המשיכו ביחסים.

בדרכו הוא אהב אותה ועצם העובדה שהשיג אותה לא הוריד מערכה. במוסך של הקיבוץ, בנוסף לכישורים טכניים קנה מושגים חדשים, על משפחה אחרת, רחוקה ממשפחתו. דבר אחד הוא ידע בבירור: את אביו האלים לא ירצה לחקות. הרגיש בעצמו עוצמה ותנופה ונעמה לו הדרך שבה היא קיבלה אותו, באהבה ובשלווה, אהבה לוהטת ושלווה שפויה.

נזהרו, אך כנראה לא מספיק. היא נכנסה להריון בטרם השלימה את לימודיה בתיכון. התחתנו. הוא לא חשב אחרת.

לנישואין, לאחר שבועות, הגיע – כצפוי – אבי. די במפתיע הופיע גם אביו של שמעון, שעד כאן לא סלח לו לא על מרדנותו ולא על היותו בקיבוץ חילוני.

ירח הדבש התקצר לשבוע.

שמעון, שכאמור הוכיח חריצות, הושאל ממוסך הקיבוץ למטע. נתמנה לרכז ההובלות. במימוש חוקי תורשה משונים החל לנהוג כדרכי חותנו. גם הוא עבד עד מאוחר. גם הוא אהב לעזור למתנדבות, העובדות עד שעות הצהרים המאוחרות במגדלי הקטיף.

הבן הראשון נולד בראשית אב. שמעון היה מטורף עליו. אך לא מספיק כדי להקדים את שובו מהעבודה צריך לזכור שבתור אחראי על ההובלות היה חייב לוודא ששום עגלה לא נשארה בשטח. הוא דאג כמובן, גם לשלומן של המתנדבות. נירה, נרתמה למשימותיה כסבתא.

מעשה החותן סימן לחתן. שמעון חשב שהוא יוכל לחזור על מעללי אבי, שנמסרו לו, אם לא בפרטי פרטים ולא בדיוקם, על ידי עובדי המוסך. הוא התכוון להיות מונוגם, נאמן לאם בנו. הוא נהנה אפילו מלילותיו עם תמר. אם לדייק נאמר לזכותו שיותר מאשר פיתה, התפתה.

תמר השלימה בהתחלה. אך נירה הזהירה אותה. היה לה ניסיון. ציפור הצוף שלה נדדה כבר צפונה.

תמר הבחינה בדאגה במבטים בהם וונסה מסתכלת בשמעון בחדר האוכל.

היא לא רצתה עוד פעם את הסיפור של אינגריד אלא שוונסה הייתה אמריקאית. היא כתבה באנגלית הטובה ביותר פתק והזמינה אותה להיפגש במחסן התבואה הישן. הפתק הפתיע קצת את וונסה. לא היה חתום. מצד שני היא פגשה את שמעון במטע לפני שעה. אבל הם נהגו להיפגש במחסן כאשר חברתה לחדר לא יכלה או לא רצתה לפנות אותו.

פגשה את תמר. ידעה עליה כאישתו של שמעון.

תמר התנפלה עליה בשטף של אנגלית אלימה ומגומגמת.

היא יודעת עליה. לא איכפת לה. לבריאות. אבל שלא תחשוב שהיא תוותר על שמעון. הוא בעלה.

וונסה הייתה נבוכה. אף אחת מחברותיה לא הכינה אותה בניו יורק לשיחה כזאת. היא גם לא חשבה בכיוון זה. היא פשוט חיפשה שמש... ומאהב לטיני. לא פרויקט חיים.

ניסתה להסביר. לא הודתה ביחסים אתו. למה לה? אבל היא יכולה להבטיח שלא תחזור אתו לניו יורק.

תמר נרגעה ולא נרגעה. יצאה. אחריה יצאה וונסה. שמעון שלא מצא אותה בחדרה פגשה אותה בדרך. לא סיפרה לו. במרומז קיבלה הצעה סבירה. מעמד של מאהבת מוכרת.

תמר עצמה לא השלימה למעשה. לא הייתה יכולה להסכים.

לא רק המתנדבות הדאיגו את תמר. במשק היה גל של התמכרות לחשיש. בין הצעירים. גם שמעון בין הצעירים. כידוע חשיש הוא עניין חברתי. שמעון היה מסתלק וחוזר מאוחר. תמר לא ידעה מה עדיף כעיסוק צדדי של שמעון: המתנדבות או החשיש.

בעניין החשיש הצטלבו שוב דרכיהם של שמעון ויואל.

למרות שיואל היה, כהגדרת שמעון, חנון ואולי בגלל זה נבחר, ברוב קולות כמזכיר.

יואל היה, כפי שהספקנו להכיר, אדם רך למדי, מתחשב, סובלני. פרט לסמים, אלה הוציאו אותו, די בקלות, משלוותו ומשיווי המשקל. אולי מכיוון שראה כיצד ילד בן שלוש עשרה – תלמידו - עובר

מסמים "רכים" לסמים קשים ומהם לפסיכוזה. לא. יואל לא היה יכול לסלוח לסמים את גורלו של גל, נער החמד שכישרונותיו אבדו בערפילי הסם. אם כי לא היה לו כל חלק בהידרדרות חש רגש אשמה.

כך שהציב את המלחמה בסמים כיעד חשוב אנו כבר יודעים כמה יואל דבק במשימה. הוא לא "קנה" את ההבחנה של הפסיכולוג המקומי בין סמים קשים ורכים, גם לא את השוואתו בין חשיש לסיגריה ש"הוא מבחינת הבריאות הרבה יותר מזיקה". לדעתו התפיסה הזאת של הפסיכולוג האמריקאי תרמה לגורלו של גל.

- לא ידוע לי על אף אדם שעבר משתיית תה להרואין - נהג להגיד.

עמדתו הייתה אולי נכונה אבל לא פופולרית בקיבוץ זה שחבריו נהגו לחיות ולתת לחיות. גם בעניינים שבינו לבינה. למרות שרצה לגונן על הצעירים מהסם, חלק מהם התנגדו לו. כידוע, החשיש הוא עניין חברתי.

חמתו בערה כאשר נודע לו שאדם ששהה בקיבוץ, למרות היותו חולה נפש, הוזמן למסיבת חשיש.

בעצה אחת עם האחראי הישיר על המלחמה בסמים בקיבוץ הזמין את הקצין מהעיירה הסמוכה.

לא תמיד שש לשתף את המשטרה בבעיות הקיבוץ. היה מוכן להתמודד לבד ובעזרת מוסדות עם עבירות רכוש. אפשר לטפל לבד - לא תמיד בהצלחה - בגניבת אופניים, בפריצה למרכולית בחיטוט בתיקים. לא חשב אז על מעילה. במלחמה בסמים היה זקוק לשותף בעולם החיצוני. אומנם אפשר לגדל חשיש בוואדי או אפילו בגביעי שמנת במרפסת - היה כבר ניסיון. אבל החשיש הוא סחורה.

כך שכאשר הגיע שאול ביטון אל המזכירות. חוץ מצמח חשיש – "שתוכל לזהות אותו". הביא ביטון מידע בדוק אבל לא מוכח עד כדי תביעה.

המידע סימן את שמעון כקשר העיקרי בין הסוחרים בעיירה לבין צעירי הקיבוץ.

יואל לא היה זקוק לעוד חומר בעירה. לגבי סמים לא הייתה לו כאמור סבלנות.

ניגש עם חגי, הממונה על הסמים, לביתו של שמעון וביקש הסברים.

שמעון הכחיש כל קשר. לא רק שאינו קשור למסחר בסמים. הוא בוודאי אינו מעשן. בכך סתר לא רק את המידע שמסרה המשטרה, אלא גם את מה שחגי ידע ממקורותיו.

ליואל היה ניסיון קודם עם שמעון. הוא ידע באיזו מידה ניתן לסמוך עליו.

פעל חזיתית נגדו. כדי להוציאו מהקיבוץ.

- הוא איננו מקרה בודד, כמו הגנב. הוא מוקד לתבערה. את האוד העשן הזה יש לזרוק מחוץ לגדר.

שמעון התגלה כלוחם קשוח. לא הסכים לצאת ללא קרב, גם אם תמורת יציאתו השקטה יקבל

עזרה מהקיבוץ להסתדר בחוץ.

איים לתבוע את הקיבוץ על הוצאת דיבה. השיג את תמיכת אביו למימון התהליך. פעם ראשונה, מאז הבר מצווה, שאביו, שמצבו הכלכלי היה תמיד שפיר, יצא לעזרתו.

לשמעון היה חשוב כבודו – שנרמס לפי דעתו. ייחס פחות חשיבות למעשים.

ליואל הייתה חשובה יותר המציאות מאשר הכבוד. כך שבעצת עורך דין ובתיווכו הגיעו להסדר.

הקיבוץ יסיר את האישום - אין הוכחות - ואילו שמעון ומשפחתו יעזבו את שטח הקיבוץ.

בעניין "משפחתו" הדברים לא היו פשוטים.

נולד כבר הבן השני. אבל תמר לא הייתה בטוחה בכלום.

מה יהיה עם בעלה שחושב על נישואין כפסק זמן בין בגידות. מה יהיה עם בעל שמצליח להסתבך עם המוסדות. מי יערוב לה שיפרנס אותה. אם לא עונתה מה עם כסותה?

חשבה על הדגם של אימא, נירה. היא תישאר בקיבוץ, עם ילדיה. אולי תמצא בעל אחר.

במעמקי נפשו שמעון לא רצה בגירושין. זה שהוא בוגד בה אינו אומר שאינו אוהב אותה. נישואין מחייבים מין. אבל מין אינו מחייב נישואין. בוודאי לא גירושין. אבל כפי שאנו יודעים שמעון הוא איש של כבוד. כך שכאשר היא ביוזמתה הציע להתגרש הוא ענה לה, כאילו באדישות. היא חשבה על הגט כעל איום. ידברו על גירושין והוא יבטיח לשפר את דרכיו. אבל כפי שנאמר שמעון היה איש של כבוד והוא לא אדם שנכנע. את זה כבר הוכיח לקיבוץ.

- אם את רוצה, גם אני רוצה. מה עם הילדים?

- נגיע להסדר. תוכל לראות אותם.

- אני אשלם מזונות - שמעון היה איש של כבוד והרגיש שתהיה לו התמיכה של אבא - לא כמו אבא שלך - הוסיף ברשעות מסוימת - אל דאגה. כך שאם תרצי תוכלי גם את לעזוב את הקיבוץ הדפוק הזה.

לו היה לנו – או להם - מכונת רנטגן לרגשות היינו מגלים שאף אחד מהם לא רצה להתגרש. אבל כמו אבן שמתחילה להתגלגל במדרון, הגירושין עשו את דרכם.

נסעו לרבנות בעיר המחוז כדי לסכם את הגט.

בחזרה היא הלכה לחדר האוכל לקחת את ארוחת הצוהריים. היה מאוחר ונאלצה להיכנס לחדר הקירור שם שומרים את המנות העודפות. פגש את יואל, שניאות קודם לכן למלא את מקומו של עובד נעדר. יואל היה תמיד מוכן למשימות אלה.

נכנסה עם סליה לחדר הקירור. התחילה למלא את הסלים ופרצה בבכי. מבחוץ שמע יואל קולות לא מוגדרים. פתח את הדלת הכבדה של חדר הקירור וראה לפניו אישה בוכייה.

זה לא היה אף פעם תחביבו של יואל: לראות אישה בוכה. גם לא ילד או מבוגר. לו שמעון היה בוכה במקום להכחיש ייתכן שכל תהליך ההוצאה מהקיבוץ היה נמנע.

הוא ידע – כמזכיר - לאן נסעו ובאיזו מטרה. עד יציאתם מהקיבוץ, זה נושא בכל ההוצאות מסוג זה.

כדי לא לשתוק שאל.

- הכל הסתדר?

- כן.

- אז את משיגה את הגט?

- כן.

הוא רצה להמשיך ולשאול למה, אם כן, את בוכה. אבל הוא למד קצת פסיכולוגיה. "פסיכולוגיה בגרוש" היה אומר. אישה אינה בוכה כך כאשר עומדת להיפרד מאדם שכבר אינה אוהבת. שאל שאלה אחרת קצת בלתי צפויה.

- תגידי. את באמת רוצה להתגרש. אם כך זה בסדר. את יודעת שתוכלי להישאר בקיבוץ. מה שקרה עם שמעון והסמים אינו נוגע לך. אנו יודעים שהיית נקייה ואמרנו זאת.

תמר המשיכה לבכות.

- איך אפשר לחיות עם אדם כזה - פרצה שוב בבכי.

- עם אדם כזה שצורך סמים ?

- לא. אתה יודע שזה סתם. הוא עושה לכם דווקא. הוא לא יתכופף. אבל הסמים יעברו לו. הוא אינטליגנטי ויש לו אופי.

- אז מה זה "אדם כזה".

תמר הפסיקה רגע לבכות והביטה בו בעיניה השחורות.

- עם אדם שאינו נאמן לאשתו, שכל בלונדינית יכולה להשיג בנדנוד עפעפיים.

- אם כך עלייך להיות מאושרת. כבר לא תחיי עם "אדם כזה".

תמר המשיכה לבכות.

יואל ירה את השאלה הבלתי נמנעת.

- תגידי את עדיין אוהבת אותו?

יואל בכנות לא ידע מה לעשות. עומד הוא סגור בחדר קירור עם אישה בוכייה, שהיא במקרה אשתו של אדם שהוא גרם ליציאתו מהקיבוץ. האם היה זה הרגע המתאים להיזכר במשנתו של תומס הקדוש?

- את יודעת, מישהו המליץ להבחין בין הבלתי ניתן לתיקון והניתן לשיפור. הוא המליץ להשלים עם הבלתי ניתן לתיקון – האם זה הניסוח הנכון? האם בעצם הוא נותן עצה ברוחו של תומס: להשלים עם אופיו של שמעון.

ניסח בזהירות:

- אינני שואל אם הוא נאמן לך. אני שואל אם הוא שומר לך אמונים כאשתו - הבין שאיננה יורדת לסוף דעתו - אחרי כל הבלונדיניות הוא יחזור אליך?

- אני בטוחה שכן - ענתה לו בוודאות.

- את יודעת מה? אני במקומכם הייתי שוקל עוד פעם. תני לי את הכלים ונמלא אותם.

סיימו למלא את הכלים. היא ניקתה את פניה.

- כפי שאמרתי את יכולה להישאר בקיבוץ. אם את חושבת ברצינות על ביטול התהליך תשוחחי גלויות עם שמעון. אל תגידי לו שזאת הייתה דווקא עצתי. שנינו מכירים את שמעון. את יותר ממני.

תמר יצאה. יואל עשה את הסידורים האחרונים.

תמר ושמעון יצאו מהקיבוץ ביחד, כמשפחה.

יש כאלה החוזרים ואומרים שהם חיים בעושר ובאושר עד עצם היום הזה אף אחד – פרט לתמר ויואל - אינו יודע מה קרה בחדר הקירור.