שאו בגאון את תג השמאל

המשטר הנאצי אילץ את יהודי גרמניה לשאת את הטלאי הצהוב.

עיתון ציוני גרמני Judische Runschau פרסם באותם ימים מאמר שכותרתו הייתה: "שאו בגאון את הטלאי הצהוב". יהודים הביאו לעולם את עשרת הדיברות, את המונותאיזם ואת ההומניזם כאשר אבותיהם של הנאצים נדדו ביערות כמעט בערוותם.

אבי, באותם שנות השלושים לימד את בניו בעיירה בדרום מחוז Entre Rios לזהות את עצמם כ: "יהודי בכבוד רב". כמו העורך של העיתון היהודי גרמני, ידע אבי זצ"ל, שהיהדות כרוכה במורשת של כבוד.

חשבתי על הנושא אחרי שבמרכז הליכוד מישהו גינה את ציפי לבני בהיותה, רחמנא ליצלן, שמאלנית. איני יודע אם אצביע בעדה. אבל הגינוי "שמאלנית, כמו מר"צ!" (עם הרבה סימני קריאה !!!). עורר בי אהדה רבה.

לו היו אומרים "יהודייה שמאלנית" התלהבותי הייתה גוברת.

ראוי לזכור מה זה ה"שמאל". האמיתי. לא זה של רועי הזונות של האסלאם הקניבאל, דוגמת אירן.

שמאל הוא: 1) כבוד לזכויות האדם; 2) הכרה בזכויות כל עם להגדרה עצמית; 3) מעורבות של החברה בכלכלה כדי שכל אדם יפתח את מלוא יכולותיו; 4) הכרה בזכות כל אדם להיות שונה.

פסח חוגג את מהפכת השמאל הראשונה המתועדת, בה העם השתחרר משעבודו הכלכלי חברתי ומתלותו בעם אחר.

אם יש אשמה אמיתית בין אלה בהן מאשימים את היהודים הרי זאת האשמה בשמאלנות, החל במשה וכלה בציונות הסוציאליסטית, דרך מרקס.

כמו היהודים, הגאים במורשתם, הציונים הסוציאליסטים בישראל יש לנו במה להתגאות.

ב- 1977 היה בישראל ה"מהפך" ומפלגת העבודה, שהייתה בראש היישוב מאז 1930, העבירה את השלטון ל"ליכוד", עם תקופות ביניים קצרות.

לא היה זה רק מהפך מפלגתי. היו חילופי דגלים, סיסמאות, גישות רוחניות.

ייתכן שמישהו יתקשה להסכים, אבל ישראל נבנתה על ידי מנהיגות סוציאליסטית אשר צבעה באדום את הכול, מהכלכלה עד החינוך (זרם העובדים), הספורט ("הפועל"), התחבורה ("אגד"). הסוציאליזם הישראלי היה אנכי, במובן הטוב, בנוי מלמטה למעלה.

השינוי החל עוד בימי בן גוריון כראש ממשלה, כאשר הוא תרגם מעשית את הסיסמה: "ממעמד לעם", פיזר את הפלמ"ח, כוח המחץ של ההגנה המבוסס בקיבוצים וביטל את זרם העובדים. בחינוך. שרי האוצר שלו ביססו כלכלה מתוכננת אשר היה בה מקום ליוזמה פרטית. רבים מעשירי ישראל חבים להם את אושרם.

שנת 77 סימנה מפנה אל הקפיטליזם ואל היוזמה החופשית. זה היה הסוף של הכלכלה המתוכננת, הייתה לכך תרגום בחשיבה.

כבר סופרי "דור המדינה" (עמוס עוז, א. ב. יהושע) דיברו על המעבר מה"אנחנו" (מלחמת השחרור) אל ה"אני". אבל זה היה זרם בספרות. הסופרים לא התנתקו מהאחריות החברתית, מהסולידאריות. הם היו אינדיבידואליסטים, לא אגואיסטים.

77 סימנה את המעבר לאינדיבידואליזם כסגנון חיים אישי וחוקי היצע והביקוש בכלכלה.

בהמשך אימץ נתניהו את האידיאולוגיה של מילטון פרידמן, אחת האסכולות של הליברליזם. כתבתי אידיאולוגיה כי זאת ההגדרה. אידיאולוגיה ולא מדע. התנגדות למדינה כרגולאטור וגם כספק שירותי חברה כגון חינוך ובריאות. זאת הייתה אידיאולוגיה שהציגה את עצמה כמדע. "עשרת הדברות, ניוטון ומלטון פרידמן. ה"פרידמניזם" התפשט בכלכלה הגלובלית כאש בשדה קוצים. בישראל הפך לתיאוריה השלטת. מי שהתנגד לה הוצג כהוזה, חריג, מוז. הסוציאליזם הפך לבדיחה תפלה.

למשבר הסוציאליזם בישראל ובעולם כולו תרמה רבות ההתמוטטות הרועשת של ברית המועצות. ה"סוציאליזם" הסטליניסטי קרס בדיוק כאשר גורבאצ'וב ניסה להעניק לו אופי הומאני.

משנות התשעים מתפשטת הכלכלה הגלובאלית וה"פרידמאיזם" נהפך לתורה המקובלת.

בתחום האישי הוא ניצחון האינדיבידואליזם הקיצוני.

ה"אני" כציר. הרווח כערך כלכלי מוסרי.

לפני עשרות שנים שרו בישראל על "שתים עשרה טון" שבמידה מסוימת ביטא ערכים. "שתים עשרה טון לא חשוב של מה, חסה, קלבסה, תפוח אדמה". ייצור נכסים כערך.

מהפכת פרידמן שינתה ערכים. עצם הייצור איבד מחשיבותו. החשוב הוא הרווח. בכלכלה הפרידמאנית ההשקעות בפיננסים הניבו יותר תשואה מההשקעה בייצור. (אלה אינם סיסמאות אלא נתונים) הקונגרס האמריקני אישר מאות מיליארדים לפירמות פיננסיות ומסרב לתמוך בתעשיית הרכב.

הפרידמניזם ניצח. עד קריסתו בחודשים האחרונים, אשר משכה איתה את הכלכלה הגלובלית.

הפרידמניזם מת. מת כמו הסטאליניזם (אולי ימצאו מקלט וחברה טובה בקוריאה הצפונית?)

כפי שהסוציאליזם חייב לנסח את דרכו כך על הליבראליזם למצוא צורות חדשות.

אך העובדה הזאת לא הגיעה לתודעת ה"ליכוד". מנהיגה, בנימין נתניהו היה הסוכן הפעיל והיעיל של הפרידמניזם. הוא היה זה שעביר את הכספים מקופות הגמל לניהולם של מוסדות חוץ בנקאים, שמימנו הרפתקאות פינאנסיים. מכיוון שאנשים אחדים התחילו להבין שנתניהו מייצג אידיאולוגיה בפשיטת רגל, בימין הכלכלי התחילו לדבר על חלוקת ירושלים. כולנו יודעים שהמקדש היה במקום בו עומד מסגד עומר, אבל מה עשה אברהם אבינו, או דוד, או שמעון החשמונאי בג'באל אל מוקאבר?

כעושי הלהטוטים המושכים את תשומת עינינו למקום הרצוי להם, הליכוד מדבר על חלוקת ירושלים כדי להימנע מאחריותו לחברה ולכלכלה הישראליים.

כעת יש להם סיעתא דשמייה, ש"ס. נציגתן, "יעני" של השכבות החלשות שמתחברת למשא ירושלים של הליכוד ומשתחררת מאחריותה לאותן שכבות.

רגע אחד. מי שיחרר את ירושלים? הרב עובדיה יוסף? (תרומתו להגות היהודית: המורים – חמורים) זה לא היה רבין, שנרצח על ידי ימני, "אוהב ירושלים".

בינתיים גדל מספרם של התומכים ב"ליכוד", בין היתר מכיוון שנתניהו, בחכמה ממעט בדיבור. אם חמור אינו נוהר, מישהו עשוי לחשוב שהוא סוס.

הליכוד גדל. מה שמזכיר לי אחת מהרפתקאותיו של הברון ממינכהאוזן. לאחר קרב מסוים, שם לב שסוסו אינו רווה למרות שהוא מרבה לשתות. הסתכל אחורה וראה שסוסו נחתך באמצע והיה חסר לו החלק האחורי. יהיה מקום ב"ליכוד" העמוס לעייפה לנציגי עדות המזרח שמצביעים עבורם?

כאשר נצחונו של אובמה בבחירות בארצות הברית הפך מסבירות לכמעט וודאות, הימין האמריקאי הוציא את נשק יום הדין: "אובמה הוא, אלוהים ישמור, סוציאליסט, קומוניסט.

לא עזר להם. כי בסופו שלדבר מה שהביא את ההמונים לעצרות של אובמה היה המשבר הכלכלי האימתני של הקפיטליזם הקניבל. למזלם של האמריקאים אין להם ירושלים שתמשוך את תשומת הלב.

מה שהביא את הצעירים לקלפי הייתה הסיסמה: "כן אנחנו יכולים"

ברור. זה אומר לאשרר את האפשרות של פעולה ממשית.

אבל זה גם להכריז על "אנחנו" במקום "אני".

כן. נישא בגאון את תג השמאל: צדק חברתי, הגדרה עצמית של כל עם, מדינה יהודית ודמוקרטית.

התג של ה"אנחנו".