פרייכע ?

סיים את הרצאתו, כמתוכנן, בשלוש וחצי.

ברבע לארבע היה אמור לעבור במרכז הכפר האוטובוס שיביא אותו למושב קרוב, שם מתוכננת לו, בארבע ורבע, הרצאה לקהל הרחב, במתנ"ס המקומי.

החליט שהפעם הוא יצלצל. לפני שנתיים הרצה שם ולאחר מכן התברר לו שההרצאה לא הייתה מתוקצבת.

בתור עבודה נוספת כל הרצאה הוא עסק משותף עם מס ההכנסה. רק הלחץ המשותף של התשלומים החודשיים ושל אשתו מביאים אותו לעיסוק כפוי טובה זה בהרצאות מזדמנות. יש בהן מה שאומרים על מין מזדמן: מעט זיקות אישיות ולחץ זמן.

כמובן שהרכז - אחד יוסי שגב - (סבאג מיל') - שמר על מילתו ושלח את ההמחאה כעבור חמישה!!! חודשים. למעשה הוא הלווה ללא ריבית וללא הצמדה. על חמישים אחוזים פלוס שהוא משתף את מס ההכנסה היה צריך להוסיף כחמישה אחוזים שהפסיד כתוצאה מהאינפלציה.

הוא טילפן. "מר שגב יצא לרגע ויחזור עוד מעט". כמה דקות אחר כך היו בפיו של שגב תשועות ונחמות. "כעת יש לי חברים במקום המתאים, דוקטור יזרניצקי - יזהיר. ההמחאה מוכנה, אם כי לעוד חודש."

דוקטור יזהיר הביט בשעונו.היה כבר מאוחר. האוטובוס כבר עבר. למעשה שמע אותו מתרחק תוך כדי שיחתו עם מר שגב. למרות שהייתה לו מכונית הגיע להרצאותיו בתחבורה ציבורית. את התשלום לנסיעותיו קיבל לפי תחשיב של מכונית פרטית, ש"ח וחצי לקילומטר. גם עליהם היה מס הכנסה שותף. כך שהחליט לנסוע באוטובוס. בנוסף לכך היה הסכם בינו לבין שולמית שהוא משתמש ברכב

בבקרים והיא אחרי הצהריים. כך הצליח לדחות את רוע הגזירה של רכישת מכונית שנייה שתתבטא בעוד תשלומים ובעוד הרצאות.

כמובן היה יכול לבקש משגב שיביא אותו להרצאה, במקרה זה לא יוכל להצדיק את התחשיב שהתבסס על יציאה מירושלים.

נער עבר על ידו, רוכב על אופניים. הייתה לו הברקה. אופניים. למה לא?

בימיו כסטודנט היה מטייל באופניים באותן גבעות השפלה. עברו אמנם הרבה שנים מאז. אבל דוקטור יזהיר שמר על כושר. עדיין היה יוצא - ושולמית איתו - לטיולים למיטיבי לכת.

פנה אל איש המקום וביקש שישיג לו זוג אופניים. הציג זאת כספורט. כמלחמה כפולת פנים בזמן. בזמן שחסר לו ובזמן שעבר. כדרך להרגיש צעיר בגיל ארבעים וחמש.

האופניים הגיעו לאחר מספר דקות. רק אז כשאחז באופניים ובידו תיק דק שם לב שהחום גבר.

הנער שהביא לו את האופניים היה אדיב והציע לו מסלול מהיר אל המושב, בדרך לא סלולה אבל נוחה שנמשכה לאורך השדות. דרך השדות המרחק היה של ארבעה קילומטרים.

הוא יכול לגמוע אותם ברבע שעה. לא מכובד, אולי לדוקטור יזרניצקי - יזהיר. אבל נחמד לגבי קצין בחי"ר, אפרים יזהיר.

היה כבר בשולי הכפר, בראשית דרך השדות, כאשר עצרה אותו הבחורה.

דוקטור יזהיר היה מונוגם מושבע. נמנע מסטיות ימינה ושמאלה.

הוא לא היה מסתכל בירושלים על בחורה כזאת.

לא יפה במיוחד. בוודאי לא בלתי נשכחת. היה בה משהו וולגארי.

פנים עגולות, עיניים גדולות ושחורות, בהן האישונים טבעו כמעט בלובן, אף פחוס, שערות שחורות מסולסלות.

הבחורה חייכה אליו בחיוך חושף של משחת שיניים.

- אתה מגיע למושב?

קצת הופתע. היסס. השתיקה נתפרשה כהודאה.

- תיקח אותי?

- על האופניים? - דוקטור יזהיר היה מופתע.

- האוטובוס כבר עבר. ואין לי חשק ללכת ברגל את כל הדרך.- קלטה את ההיסוס - אם תרצה נתחלף.

- לא, לא. אין לי בעיות כושר.

היא התיישבה על הסבל, רגליה מופנות שמאלה ונצמדה אל המושב.

ניחוח חזק של בושם נדף ממנה. לא, לא בושם זול. למה חשב אותה ל"פריחה"? היה בה משהו.

- אני רבקה. רבקה חרוסלבסקי - שם המשפחה נדף אשכנזיות.

- הייתי בהרצאתך, דוקטור יזהיר. היה לך רעיון מקורי: "התנ"ך כתקשורת".

בכל זאת "פריחה". פריחה אשכנזית - 'פרייכע' היה מציע לנתיבה כדי להעשיר את מילון הסלנג.

הרכיבה קשתה עליו. רבקה נצמדה אליו תוך כדי נסיעתם. מבעד לבושם חדר אליו ריח של זיעה. הוא נהנה ממנו. יש מי שנדלק על ריח בנזין. תוך כדי רכיבתו התחיל לאהוב את ריחה. למעשה הייתה כאן סינפוניה של ריחות. כי הדרך חצתה כרמים בעונת הבציר. זה הסתיים בצהרים והמושבניקים אספו כבר את הענבים.

אבל היו עוד ענבים על הגפנים, על האדמה. היה הריח המשכר של הענבים שהבשילו ותססו בחום אוגוסט. רק מטורף כמוהו נוסע באופניים במחצית אוגוסט בגבעות השפלה. ועוד לוקח "פרייכע" בטרמפ.

לא. לא זה לא תשעה באב. הוא נזהר בענייני אמונה. לא היה קובע הרצאה לתאריך זה. יותר דומה לט"ו באב. מה אמר ר' שמעון בן גמליאל במסכת תענית? לפי התנא בנות ירושלים היו רוקדות בכרמים. לבושות לבן.

רבקה לבשה ג'ינסים לבנים וטי שירט.

היו רחוקים מירושלים. ייתכן והכרמים שייכים בעצם למנזר ולא למושב. למרות שהמנזר שותק אי שם מזרחה. היה כבר בגבעות האלה במסעות של היחידה. בלי רבקה וריחה המשכר, בלי החולצה הצמודה שתפסה את מקום "כלי לבן שאולין" של מסכת תענית.

גם אז היה קשה. מאחוריו צעד חייל שהסתכל בנעליו, כפי שהוא עצמו הביט במי שצעד לפניו. בעורפו הרגיש הפעם את נוכחותה המפתה של רבקה.

הדרך הלכה לקראתו. בפיתול אחד התחילה לגלוש במורד. התחילו לרדת בתאוצה שהלכה וגברה. רבקה נחלצה אליו. הריח תורגם לחום ולתחושה. התאוצה הפריעה לו. ניסה לעצור.

המורד הסתיים לקראת סיבוב חד. טרקטור העמיק את עקבותיו מאחורי הסיבוב. הם נפלו תוך דהירה.

מצאו את עצמם על האדמה של הכרם, צמודים מכוח הנסיבות, בצהרי יום חם שעשוי היה להיות ט"ו באב. הקורדון העניק להם צל. היו עוד ענבים עליו. "דאבוקי"? העלה זיכרונות ממחנה קיץ אבוד של מי היתה היוזמה? אם להודות על האמת, הרי שלו. אך אמת שנייה היא שמעשיו לא נתקלו בהתנגדות. לא צעקה הנערה. רבקה נענתה לו, ללא היסוס. כאילו רגילה היא למסעות אלה המסתיימים על האדמה.

טעם בפיה את טעמה של המנטה, שהתערבב בריח בשרה ובריח הבושם. בריח האדמה והענבים הבשלים. לש את בשרה שהיה רך וקשה כאחד. מתוך התחשבות שינה תנוחה ושכב על גבו, מרגיש את רגבי האדמה החודרים לבשרו מבעד לחולצה. חש מעליו את ריחה וטעמה. עם שולמית הכל היה רגיל, סטרילי וצפוי. חש נקיפות מצפון שסתרו את מה שהתחולל בירכיו ובירכיה.

תחושה של סיפוק, של ירידת הלחץ, של הרפייה. כמו אחרי אמבטיה.

הם היו מלוכלכים למדי, זקוקים למקלחת.

היא חזרה ראשונה למציאות וקמה על קרקע הכרם המוצקה. תאחר להרצאה, דוקטור יזהיר - דאגה לו.

- את נהנית מההרצאה? - ענה מבודח והצטער על בדיחות הדעת.

- הנושא היה מעניין, דרך ההרצאה מושכת. אבל לא ירדת למלוא עומק העניין - השיבה וצחקה.

תפס את עצמו צוחק בצהרי יום אב עם אשה לא מוכרת אבל ידועה.

עכשיו כשהיא לפניו ניסה לאמוד את גילה. קודם ישבה מאחוריו, לאחר מכן לא היו עתותיו פנויות. שלושים - שלושים וחמש.

- נוכל לקיים הרצאה נוספת

- עלה על האופניים דוקטור. מכאן עד המרכז האזורי יש כשבע מאות מטרים

- ואת? - פתאום הרגיש שהוא לא רוצה להינתק בקלות.

- אני קרובה. ושמעתי כבר את הרצאה. אולי אגיע לקראת הסוף. לשלב של השאלות, לשאלות שאין לך תשובה.- סידרה את הופעתה, כמי שמתכונן למסדר המפקד. והלכה בין הכרמים אל בתי המושב שנראו בסמוך.

- חכה לי דוקטור יזהיר.

אפרים ראה אותה מתרחקת. המום ממנה והמום מעצמו. פרייכע ! פרייכע?

גם הוא סידר, בקושי, את הופעתו.

ההרצאה התחילה באיחור מה. הוא היה יצירתי. ברח מבין הסורגים של ראשי הפרקים אל מרחבים ירוקים ספוגי ריח ענבים ואדם. ועם זאת לא חשוכי אלוהים.

הקהל התלהב. אף פעם לא חשבו על אפרים כאומן תקשורת.

היא הופיעה בסוף ההרצאה. לבושה אחרת. הוא ידע שאין לו, כבר אין לו כל התשובות.