נוודים - קעהאס קליגער

נוודים (וואגאבונדן)

אני אוהב אותם, את היחפנים הקרועים, המגונים,

האחים הפרועים המלוכלכים שלי,

בתרדמת הנצח על גבותיהם העבות,

אשר אין להם לא שולחן ולא מיטה,

וגם ידיד או אישה אין להם,

אותם אחים שתוקים שלי,

אשר יש להם לעתים רק כלב -

כלב מוזר שעיר, ועיניו מלאות דם,

אשר נסרך אחרי בעל אין - בית העני,

ושומר על ביתו שאין

שאיננו נותן.

ומודה על הלחם

אני אוהב את נוודי הלילה,

אשר נמשכים אל לילות כחול עמוק,

והם כפיסות של עננים קרועים -

בגרוטאות שלהם, במצוקתם ובסבלם.

הם משחקים להם, כילדים, בכוכבים,

אשר מוריקים על ראשיהם הסתורים

ומרחמים על העשבים, אשר גוועים מצמא

ועל העצים הקטנים, אשר משתרשים בבדידות,

כי אינם מכירים את העולם

וקמלים מוקדם בכמיהת נדודים.

אני אוהב אותם את אותם אחי האמיתיים,

בימי גשם מוצפי עכירות, בסערות,

כאשר הם מתנדנדים מתחת לעצים, כאלים צלובים,

ובעצבותם הקורנת

הנם יפים מהם.

העצים מתרפקים עליהם, כעל אחים,

והם על עצים, כמותם.

הם הופכים לעץ ולגזע,

לאמיר ולשורש,

הופכים לנצח רוגע וירוק.

גופיהם – כמו העצים - מתעוררים מהרטיבות,

והענפים, כמו זרועות, מחבקים אותם

בחיבה המפרכסת, ללא סוף, של אימהות זקנות,

והם הופכים לחיבה טהורה,

יופי טהור,

נצח טהור.

אני אוהב את הנוודים פרועי השער,

בזקני וואלט וויטמאן מגודלים, לא מסורקים,

כאשר הם ממצמצים באור השמש הצורב

בשקיעה אדומה מלובנת,

הפנים המוזרות שלהם –

כדמותו של קדוש,

מחייכים, מתביישים להם,

והלך רוחם נהפך שקוף ועוד שקוף,

כילדותו של נחל.

הם שומעם בדמם את הגלגלים המאובקים

של שבילי הקיץ הנחלשים,

כיצד הם חנקו וקברו

את הצימאון לחיים הנדלק,

אך לבם, כמו לב העולם,

לבם, אשר הלם,

כלבו החזק של רוח סערה –

הוא כעת שקט כמו מצבה,

כמו אוניה ישנה וטבועה.

וכאשר הם מתפתלים בשולי בגדיה

האפלוליים, הקרירים של הלילה

כאשר הירח, הגננת הזקנה של חלומות צעירים

זורם מעל לשדה הרקיע הרחב הכחול

וזורע בכוכביהם המקומטים

את חלומות השנים שלא פרחו -

פיסות שינה קרועה

ופירורי שמחה -

הנצברים בערמות אשפה שבעות -

מחייכים הם מרות כילדים,

אשר את אבא - אימא לא הכירו

ומשחקים תמיד בכוכבים,

אשר מתחבאים ופורחים בין אצבעותיהם

אני אוהב אותם את אלה אחי ההגונים,

כי אינם כורעים ברך בפני אף אחד

ואינם יראים את בכי הרוחות.

כפות ידיהם שחורות,

כרגבי אדמה קשים,

אך אין קוצים גדלים עליהם,

ציפורניהם קצרות וקרועות כמזוזות ישנות

ומתחת לציפורניהם אינה נתקעת

הסכין הנסתרת של הקנאה ושל הרצח.

הם נושאים גורלם הזוהר כמו כתר

והוא פשוט כשבוע שלהם היחף.

וכאשר היין מפטפט בשיחם החצי מעורפל ,

מזמרת בהם שימחה חומדת ושוקקת –

דומה לאושר,

אושר שלא נקנה במיליונים.

אני אוהב אותם, את אחי הקרועים,

כאשר הם מקשיבים בערבים

לרכבות הבוכות במרחק,

כאשר מטפסים על גבות מסולעים,

מעל לכתפיים הגבוהים, המחודדים של האנדים

וביללתם בוקעים את מהלכו האפל

של הלילה ,

של השינה

ושל הרוגע.

או שהם מקנאים בציפור במעופה ללא תחום,

אשר מתמודדת תכופות במחשבותיהם הדולקות.

הם מתרוממים ונושאים בגובה ובקדושה

את המצח החרוץ לעומק,

את החוטם המשולהב יין,

אך עיניהם – רכות משל כבשה

והמבטים כמו המחשבות - עמוקים כמו ים.

הם מתנדנדים על האבנים הקרות של השחר,

מחובקים בזרועות אישה -

אחות בסבל ובבכי;

ובגרונות צורמים וצרודים,

כשל מיתרי כינור רופפים -

מערסלים את הריקנות הביתית של טרם שחר

בחרוזים של ראמבו,

פו, וורלין.

אחר כך נוחרים - מחובקים ומתרפקים,

מאחורי אנדרטאות האבן

של בוליוואר ואוהיגינס*.

וכאשר עם כניסת היום השבור הבהיר,

מעוררת אותם הזרוע החמימה - זהובה של השמש -

הם מתביישים כילדים,

אשר לעולם לא היה להם בית.

אהה, איך אני אוהב אותם, את הנוודים פרועי השער,

אחי הקרועים, המגונים.

*בוליוואר ואוהיגינס Bolivar, O`Higgins שניים מגיבורי מלחמות השחרור של דרום אמריקה.

סנטיאגו די צ'ילי, 1944