משחיז הסכינים - קעהאס קליגער

משחיז הסכינים (א שלייפער)

לעתים, בעובש הקירות – חומות אפורות – של השכונה,

רוקדת הפלדה המזמרת של זוג מספריים, סכין.

משחיז סכינים זקן, במשקפי מתכת, מנגן עדיין על האבן המשחזת

את הסימפוניה הפשוטה של מלאכה, של לחם ומיטה.

בתוך היום הבהיר ניתזים, כגחליליות, ניצוצות מרקדים

וכבים מהר- מהר, כמו הימים והיממות המושחזים זה כבר של הזקן.

הגלגל המהיר מסובב ומפתל את חישוק חייו,

שמזמן כבר צלצל בפינות המלוכלכות, ברוח ובגשם.

שיר ימי החול של הפלדה המנוגנת, אשר הוא ביתי לכל אחד

נמשך אל הדירות הצפופות* בתוגה רחוקה מתכתית.

לאחד הוא מזכיר את הלול שבכפר, לשני נפחייה בקיץ, פטיש,

לשלישי סככה, בית חרושת, גלגל או טורבינה ---

ומשחיז הסכינים הכפוף לוחץ יותר קשה אל האבן את הסכין,

אשר חותכת בחוד מבריק את הסביבה הרגועה, שטופת השמש;

הסכין משתנקת מול השמש במיליוני שיניים בשורה

והנשימה המצטלצלת מהדהדת מפינת הרחובות לפינה.

אחר כך, כשמשחיז הסכינים מרגיש בכף ידו המחוספסת, המחורצת

את התשלום הדל של כמה מטבעות שחוקים,

מסתכל הוא בהם רגע, מתחת למשקפיו בשפם מחויך:

עוד יום בסימפוניה הפשוטה חלף בין ידיי.

לוקח את החרצובה, כאילו היא כלי נגינה, על כתפיו הכפופות

והולך, מתנדנד, אל שכונות אחרות לשמחן בשירו,

כאשר משרוקית הפליז, השורקת אל תוך נמנומו של אחר הצהריים החם,

מצנן את שפתיו היבשות בצלילים עצובים בני שלושה קולות.

*קונבנטיז'וס: דירות מגורים צפופות הפונות אל חצרות משותפות