בדרך חזרה לארץ החליט לעבור דרך ברזיל. הגיע לריו דה ז'נרו ושכר חדר במלון צנוע באזור פראיה למה. חדר - דירה עם מטבחון ומקרר, בקומת הקרקע. במחיר ששילם היה ברור שאין מיזוג אוויר.
בספר הטלפונים המקומי מצא אנשים באותו שם משפחה. דווקא בכתובת מושכת, שדרות אטלאנטיקה בקופקאבאנה.
למרות שלא הצליחו לאשש את קרבת המשפחה קיבלו אותו יפה. הזמינו אותו ללון אצלם בחדר אורחים מרווח. סירב. באדיבות. אבל סירב.
לא רצה להיות לטורח. לא רצה להיות תלוי. אהב את ההתנסות הישירה. פנים אל פנים עם מציאות מתחדשת.
חרש את העיר באמצעים שהיא העמידה לרשותו, כתייר בודד המעדיף את עיניו על קולו של מדריך תיירים, עוד באנגלית!
היה אתו ספר על ברזיל. הוא סימן את המקומות המעניינים. לאחר לילות הניווט בנח"ל ההתמצאות בריו היתה משחק ילדים.
תחילה הגיע למקומות המחויבים. כאלה שאסור לחזור לארץ בלי להודיע שביקרת בהם.
אבל הייתה בו כמיהה אל המגע הבלתי אמצעי עם הממשות. עם המציאות שאינה מוצגת לתיירים, עם נופים שאינם למכירה ואנשים שאינם לתצוגה.
עלה על תחבורה ציבורית. היה לבוש כאדם מן המניין. המצלמה הייתה חבויה בתיק פלסטיק של כלבו מקומי. שום דבר לא יצביע על זרותו במקום.
האוטובוס נסע צפונה. הוא ירד בפרבר מרוחק עם אחרוני הנוסעים. בריו ההר נושק לחוף. התחיל לעלות בהר. הייתה שעת ערב מאוחרת.
בהתחלה לא הבין למה הוא עולה. בהמשך ירד לפשר מעשיו. אינסטינקטיבית נמשך לתיפוף שהיה מגיע אליו מאי - שם בתוך היער. חושיו לא היו חדים במיוחד. אבל בא"ש לילה למד להקשיב. ההקשבה לימדה אותו שלא היה לבד בטיפוס. כנחיל נמלים עלו אתו אנשים, רואים? אך אינם נראים. רובם לובשים לבן. הוא הבין זאת מכיוון שמה שראה למעשה, דרך העצים היו רק כתמים לבנים מטושטשים.
התיפוף הלך וגבר. המשיך לעלות דרך צמחייה שהצטופפה לפניו. ליאנות טיפסו על עצים והחושך גבר.
פתאום הגיע למעבה יער. בצורה כלשהי נפער במעבה היער זירה חשופה. כמו זירת ריקודים. במרכז היו שני שולחנות. שולחנות אבן. עליהם ערמות של חפצים לבנים. החושך הלך וגבר וקשה היה לזהות את טיבם של החפצים. אבל חללים שבהם שיוועו להם צורה של גולגלות. לא התקדם עוד. השתדל להישאר צמוד לעצים שסגרו את הזירה מסביב. לא להתבלט. להיות בפנים מבחוץ.
אנשים שחורים בכותונות לבנות הסתובבו מסביב לשני השולחנות. הסתובבו תוך כדי ריקוד. חלקם אחזו תופים, תופי קאנדומבה ותופפו בהם. היה דבר מה מושך בתיפוף ובשיר. רחוק מהסמבה משהו קסום ועתיק.
הבין קצת פורטוגזית. הלא היא קרובה לספרדית. אך המבטא הקשה עליו. היו שם מלים אפריקניות עלומות, שנאמרו בקצב.
הקצב הלך וגבר. אתו ההתלהבות של הרוקדים. אחדים לקחו קנקנים מעל השולחן. תוך כדי ריקוד שתו מתוכם. נוזל סמיך, אדום וסמיך נפלט מפיהם. יין?
פתאום תפס. הוא עד למקומבה, לטקס פולחני של עובדי אלילים. טקס השמור רק ליודעים, לקרובים, לבני הכת.
שמע רחש מסביבו. הרגיש, גם בלי לראות, שמבטים רבים ננעצים בו, בזר הלא קרוא.
חיפש דרך נסיגה. התחיל לצעוד אחורנית, אל בין העצים. אחרי כמה צעדים הפנה עורף לטקס שנמשך, כנראה בלעדיו.
לא. הם לא עקבו אחריו. לא במפורש. אף אדם לא רץ בעקבותיו, לא שאל על פשר מעשיו. יחד עם זאת לא יכול היה להתעלם מאיזה רחש רחוק. כאילו בין העצים, כמה מטרים מימינו ומשמאלו, צועדים אתו במקביל.
הגיע בסוף אל תחנת האוטובוס ממנה התחילה עלייתו. הלילה ירד. הוא לא ראה איש בסביבה. גם אם היו לא היה רואה אותם.
על כל פנים אף אחד לא עלה אתו. בתחנה הזאת. בתחנה הבאה עלו כמה. האם ראה קודם את פניהם? בלילה כל החתולים שחורים.
לא הצליח להבחין האם אלה שירדו יחד אתו בתחנה הקרובה לבית המלון, היו אלה שעלו בתחנה השנייה.
פסע במהירות אל בית המלון בפראיה למה. הכין לעצמו ארוחה קלה. היה עייף, אחרי ההליכה המזורזת. כך שהתפשט ושכב. היה חם מדי כדי לסגור את החלונות לבריזה שחדרה מהים.
חלם. דרך החלון נכנסו אנשים שחורים, לבושים בכותונות לבנות, הקיפו את המיטה ושרו שירים קצביים, תוך כדי תיפוף. מדי פעם אחד מהם היה ניגש ודוקר אותו דקירה קלה, דקיקה, כאילו במחט חדה וקטנה, כמו המזרקים בהם היו לוקחים ממנו בדיקות דם במרפאה.
האם היה אותו אחד? מה היה קלסתר פניו? האם היה דומה לאחד החוגגים במעבה היער, במקומבה?
שקע בתרדמה. כמי שטובל באגם נחבא במעבה היער. היה יכול לזמזם לעצנו את המנגינה הקצבית שחדרה אליו, במלים עלומות. שוב דקירות קטנות, של מחט דקיקה. התחושה של תרדמה מתוקה, של מנוחת צהריים שלווה המשתלטת עליך ברוך תובעני, כשליט אבסולוטי נאור, היודע, מעליך, מה טוב לך.
מבעד לריסי עיניו הנעצמות היה רואה מדי פעם בפעם את קלסתר פניו של הרקדן השחור המתכופף אליו, כאילו בודק את עומק השינה.
הסוף. אבן צוללת בבריכה. זרע נקלט באדמה הלחה, מצפה לצמיחה הבאה. גרגר חול הנישא בכנפי רוח המדבר. ללא מעשה. ללא מענה. הסוף. אולי גץ המדורה הכבה.
על כל פנים אין עתה אנשים בחדר, בקומת הקרקע במלון הדירות בפראיה למה.
מצאו אותו למחרת, ללא רוח חיים. ללא סימני אלימות. לא היה חשש סביר לגניבה, כי את רוב כספו הקפיד להפקיד, יחד עם תעודותיו בכספת המלון.
מנהל המלון החליט להזמין משטרה. החלון היה פתוח והיה חשוב לוודא את סיבת המוות. קצין המשטרה ערך בדיקה שגרתית. אם אין סימני אלימות ואין הוכחות לגניבה, אין צורך לחפש פשעים.
בארנק נמצאו כמה שטרות, שהשאיר המנוח להוצאות קטנות. הדבר, כמובן פסל את האפשרות הבלתי סבירה של רצח תוך ביצוע שוד. רופא המשטרה לא התקשה לאבחן את סיבת המוות כהתקף לב בשעות בשינה.
- כן - פסק הרופא תוך כדי שיחה ערה - בהרבה מקרים יש התקף לב בשעות הבוקר המוקדמות. אולי בגלל עלייה בלחץ הדם. ייתכן שנרדם מאוחר כי היה לו קשה להירדם. תראה כמה עקיצות. הצביע על נקודות אדומות בעורו של הנפטר.
- הוא היה צריך לסגור את החלון - המהם הקצין.
Comments