מגירות
- Hilel Resnizky
- 25 במאי 2005
- זמן קריאה 39 דקות
רומן בחמישה מבטים
"ארבעה נכנסו בפרדס. ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אחר (אלישע בן אבויה. ה. ר.) ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים (לפי מראה השיש המגוון הנראה להם מים. ה.ר.). בן עזאי הציץ ומת, בן זומה הציץ ונפגע (דעתו נטרפה. ה. ר.), אחר קיצץ בנטיעות (כפר בעיקרי ההיהדות, כנראה עבר לאמונה דואליסטית באל הטוב ואל הרע. ה.ר.). רבי עקיבא יצא בשלום".
חגיגה י"ד עמוד ב
"רק על עצמי לספר ידעתי - צר עולמי כעולם נמלה". רחל.
מה יעשה אדם הבא לספר על אחרים? לפרוץ אל עולמה הצר של הנמלה? במיוחד כאשר גם אם יודע לספר על עצמו, ספק אם יודע את אשר מספר.
הרי סיפורו של אלישע קריגר לייפארט.
מה באמת קרה? האם אלישע עצמו ידע?
האם אדיפוס, אחרי שנודע לו בדיוק מי רצח את אביו, ידע הרבה יותר על עצמו?
אולי אלוהים יודע הכל על הדמיות המופיעות בצג המחשב הענק שברשותו.
מחוסר ידיעה אני מסתפק בכמה מבטים.
הראשון - סיפורן של כמה שעות בחייו של אלישע.
השני הוא סקירת חלומותיו, שנרשמו בניסיון – שווא - לפענח את הכוחות הפועלים עליו.
השלישי הוא המונולוג של יונתן מעריצו המכוון אליו.
הרביעי הוא השיחה – המונולוג - שמקיים חברו עקיבא עם אשתו של אלישע. המבט אחרון – היה או לא היה? - הוא סיורו של אלישע מבית החולים ועד לים דרך המוסד החינוכי של בנו, קהת.
פסיפס? תצריף? אולי האמת היא בניסיון ההרכבה
*שונה קצת עקב הערותיו של שמחה ליברמן
מ י ש ה ו השאיר את המכתבה פתוחה.
זאת מכתבה ישנה, מפאליסנדר. רהיט כבד ויפה ובו שרטוטים כהים בעץ הוורוד.
אני מחפש בלהיטות מוחלטת את המסמכים השייכים, את התעודות החשובות, את טביעת האצבעות האמיתית.
המכתבה מעידה על בעליה, בצבעה המבושם, בכבדותה המהודרת, בסדר המופרע השורר בה. במדף העליון, המשמש כשולחן כתיבה מונחים ספרים ודפדפות. במכוון - אולי במזיד - הולבשו תכנים מפתיעים לכלי הקיבול: במחזור "מטה לוי" לימים הנוראים, דפי סיכום של חשבון בבנק לאומי; ב"ליקוטי אמרים. תניא" הוצאת נהרייה, שטרות ישנים. בפינת המכתבה פסלון של הרצל, עשוי גבס, מאלה שהיו מקשטים את בתי ה"ציוניסטים" אי אז לפני המלחמה. מתחתיו מספרי טלפון. אם תתקשר אליהם תגלה שהם מספרים מוצפנים ואין כל קשר בין השמות הרשומים לביניהם. אלה לא מספרי טלפון, אלא - אולי - מספרי חשבונות.
אני מחפש יומנים, מכתבים, צילומים. אולי ספרים עם הקדשות יש תעודות, חבילות תעודות, קשורות בשרוכים. אני מתיר את השרוכים, בורר ובוחר. זאת מלאכה קשה.
למה הוא שמר את התעודות, גם אלה הנראות חסרות עניין. למה העתיק שיר זה של ברכט. האם שאר רוח - הארה פנימית, שבירת המחיצה שבין נפש לנפש - מדריך אותי בחיפוש ובבחירה? ייתכן ואין כאן אלא אשליה, הגרלה. שואב אבק היה מיטיב ממני במלאכה.
אני פותח וסוגר מגירות. רובן דחוסות. נפתחות בקושי. תופעות הפרדה ומידור. מכתבים אישיים, מכתבים בענייני התנועה, התכתבות וועדות. אבל גם כאן הערבוביה:
הוא כתב, במכונת כתיבה, מכתב לראש השליחים בעניין ציפורה וצירף את ההעתק למכתב אישי, בכתב, ששלח לה.
המגירות דחוסות עד כדי כך, שכנראה, תוך כדי סגירתן ופתיחתן עברו מסמכים ממגירה למגירה.
אני תוהה. רק מקרה? אולי קיימת זיקה אמיתית, לא נסיבתית, בין עניין לעניין? במכתב לראש משטרת נהרייה - העתק לראש מחלק הסמים - מבקש להסיר את התלונה נגד המתנדב מתוך טענה שהוא יעזוב את הארץ. המכתב שוהה כאן ולא, כמצופה, בארכיון או בתיקיה של המזכירות.
מעל למכתב מכתב אחר, בגרמנית, למר וילהלם אברהארדט במינכן. כאן מציע להיפגש עם מר אברהארדט הנכבד בכדי לדון אתו על נושאים שיש להם ענייו משותף. תשובתו של האדון הנכבד ממינכן, הכתוב גם הוא במושגים מופשטים. המסמכים זה על גבי זה מהמוקדם למאוחר, כמו שכבות גיאולוגיות. אך ללא מקרא. פרט לשמו המפורש של מר אברהארדט הנכבד, הכל מופשט : ידידנו המשותף, מנהל הסניף המקומי, סחורה באריזה קמעונאית, אריזה סיטונית. נוסחה אלגברית הייתה נהירה יותר.
במגירה התחתונה, אחורה יש עוד מגירה, כעין מדור נפרד. אני עט על השלל. המגירה! שירים בספרדית - שירים גרועים בספרדית טובה. כמעט שירי מתבגרים
Porque el sol solo esta oculto
Para los que al sol no miran.
Para aquellos que se aman
Sale el sol en la neblina
אני מתפתה ומנסה לתרגם לכל הפחות ארבע שורות מתוך השפע התמים והמתוק, כמו סוכר חום.
"כי השמש נעלמת למי שאינו מסתכל
אבל לנפש אוהבת יש חמה בערפל"
אולי אני חוטא ספרותית כלפיו. לו השורות היו חתומות על ידי לורקה, הייתי מצביע על השימוש המופלא ברומנסה - שורות בנות שמונה הברות בחריזה אסונאנטית. הייתי מבליט את הלשון נופל על לשון: Sol – solo.
הייתי בוודאי מוכיח שלמעשה הצורה - על ידי המצלול - משליטה את השמש על הערפל.
אני מתחיל להפוך מגירות ולשפוך את תוכנן על הרצפה. ונעצר. מי קבע שהסדר שאני אשליט הוא האמיתי? מי קבע שיש סדר? אולי הסדר האמיתי - הקרוב לאמת האנושית - טמון דווקא באי סדר זה? אני מחזיר את ה דברים למקומם, למגירות שבמכתבת פליסנדר.
מנסה לגלות את האמת מתוך הכרה - ישנה כדברי ימיה של הספרות - שאין אמת, שאם ישנה, קשה לגלותה ועוד יותר קשה למוסרה. המלבה"ד.
מבט ראשון
פאלינדרום
ים זה אינו עובר את גבוליו שתחם לו הקדוש ברוך הוא בשעה שבראו.
ש.י. עגנון, "תמול שלשום"
13 בספטמבר 1992 04:37
אלישע
איננו
מלים דו - משמעיות, המנסות להתמודד עם הבלתי נמנע. היעדר המסגרת השחורה הקהה את חורפה של המודעה, כאילו הייתה זאת הודעת שיגרה על לוח המודעות ולא מידע מעודכן על הסתלקותו הסופית של אדם ממערכת שלמה. כאילו לא מדובר בעץ ענף הנעקר בעוצמתה של סערה אלא בעלה הנידף במשב הרוח המערבית.
כיצד יזכרוהו? כיצד יספדוהו? "איש תם וישר". תם? לא! אך ישר עד כדי דקדקנות פדאנטית. בקיבוץ זה, שרוב מייסדיו וחבריו היו יוצאי מרכז אירופה היה בולט הוא, הברזילאי, בצמידותו לעובדות, בניסוחיו המדויקים, בממצאיו הבדוקים. שהות משפחתו הייקית בברזיל לא הוסיפה לו לחלוחית כלשהי של גמישות וערפול. הדקדקנות ותאריו בכלכלה וסטטיסטיקה הושיבו אותו, כמעט מאז בואו, בריכוז הנהלת החשבונות.
הותיקים העריכו את תכונותיו ומיהרו לפרוק מעליהם את עול מצוות הציבור.
פעמיים היה מזכיר. פעמיים ריכז את ועדת הפרט. בתחום הכלכלי סירב בהתמדה ובעקשנות ליטול על עצמו אחריות פעילה. גם כאשר ידע - והוא היטיב לדעת - כמה לקה המפעל בניהול כושל, שלומיאלי עד הרחמים, הגביל את עצמו לקביעת העובדות. ראה את עצמו, לכל היותר, כמאמן הניגש אחרי כל קפיצה ומודד את גובה הכישלון. לא, חס וחלילה, מתוך התנשאות, אלא מתוך עניין מדעי במגבלות המתמודד ובדרכים לשיפור. הדוחות הכלכליים של המפעל, שבראשית דרכו הרתיחו את דמו הפכו יותר ויותר, מדי שנה, לכעין סדרה הומוריסטית, בה המנהלים הסבירו, הוכיחו והדגימו כיצד עשו חיל. והם ידעו, כמוהו, כמה אין בקופה.
או שמא לא ידעו?
"בעל נאמן ואב מסור". חבריו להשלמה הפליאו לעשות בשהותם הקצרה בקיבוץ והדהימו את הוותיקים אשר שכחו מזמן את לילות נעוריהם על החוף. הם ניפצו לרסיסים את מוסכמות "המשפחה הזעיר – קיבוצית" הניסוח משל ז'אנגו, כפי שניפצו לרסיסיהם הרעיוניים את מאמרי "על המשמר". באנדרולומוסיה המשפחתית שמרו הוא וציפורה על נאמנות אשר זיכתה אותם, בלשונו המבודחת של ז'אנגו, לכינוי "המשפחה הקדושה".
"נאמן לדרכו הקיבוצית". נאמן עד כדי בדידות. חברי ההשלמה עזבו זה אחרי זה. מה להם ולתאים אלה של סוציאליזם "זעיר - קיבוצי" המתפשרים עם המשטר, משתלבים בו ללא בושה ומטשטשים את זהותם הרעיונית. הם מצאו את דרכם לשמאל הישראלי ולרסיסיו השגיוניים. חלקם חזרו אל מעבר לים, מי אל רכוש המשפחה, מי אל שוחה מוגדרת מול האויב המעמדי והפוליטי, מי אל שניהם. ז'אנגו, כדרכו, הקצין ובבואו לריו דה ז'נרו שיתף פעולה עם המשרד המקומי של אש"ף.
כך המשיך ז'אנגו באופן מפליא במקצת את דרכו כבוגר התנועה החלוצית "החזית לשחרור לאומי". ואילו הוא וציפורה נשארו בנעמן, מוקפים חברים, אך ללא ידידים, נציגיה האחרונים של "חזית השחרור" על חומת הקיבוץ. אנשי ההשלמה שעברו לחיפה התארגנו לאחר זמן לכעין קהילה. הם קיימו שיעורים, חוגים לפעילות פוליטית, שירותי שמרטף. ללא כורח המיסוד נארגה מסכת של זיקות אישיות שהחזיקה מעמד גם כאשר נבקעו בה באורח בלתי נמנע הסדקים הרעיוניים. העיר קירבה אותם זה לזה ואילו הוא וציפורה נשארו בודדים בנעמן.
04:42
עזב את חדר האוכל. בשעת בוקר מוקדמת זו אין לפגוש איש במדרכה.
ממערב שכונת הצריפים הישנה, הטובלת בירק. כמו שכונות המצוקה של הכושים בכרכים של אמריקה, המקיפים את אזור המע"ר - מרכז עסקים ראשי - כך נשקו הצריפים, משכנות עוני לאוכלוסייה הזמנית ולבני המשק המשרתים בסדיר, את חדר האוכל, את אולם הספורט ואת המועדון. הסתייג מיידית מהשוואתו. אלה היו פרברי תקווה, שיושביהם ראו בהם משכנות עראיים. הזוגות הצעירים ציפו לרגע בו יעבור זעם המשבר וייבנו במקום הצריפים שיכוניהם החדשים, בהם תונהג הלינה המשפחתית.
בינתיים שמרו הצריפים על יופיים המוזנח. דורות של דיירים צעירים צבעו את הדלתות בשפע של גוונים, בהשראה מרקיעה שחקים וביכולת לא מוכחת. הצריפים היו מוקפים צמחייה צפופה וסבוכה, כעין ג'ונגל כפרי. הצבע המתקלף והדהוי של הצריפים נבלע בין עצי הקליסטמון בנוצותיהם האדומות, הגושים הצפופים של עופרית הכף, גדושים פריחת תכלת ושיחי היוסטיציה אלבה בפעמוניהם הלבנים. באהבה כמעט בלתי מסתברת אהב פרחים וצמחים וליווה את מאבקיהם של אפריים ואנשי דורו בענף הנוי, שהגנו על כל שיח ועץ מפני המסור הכורת שהופעל בשם התכנון, אדריכלות הגנים המתקדמת ותורת המרחבים הפתוחים. אולי היה זה הפן פורע החוק, הבלתי צפוי שבאופיו שמנע ממנו לגלות את סוד הצמצום שבמדשאות.
בצריף השלישי משמאל, במרפסת החדר המזרחי, מצא לפני שנתיים ערוכים בסדר מופתי את שיחי הקנאביס. קל היה לזהותם, גם מתוך ריבויים החשוד וגם מתוך העלים המאוצבעים. מישהו הכין לעצמו משתלה לקראת מטע מחתרת בוואדי, או אולי חשב להמשיך ולגדל אותם במרפסת, לאור היום ולעיני החברים, בהתגרות ברורה במוסכמות.
ידע שזהו חדרו של אנדריאס. עקב תפקידו היה מעורה בין הזמניים, ידע את אורחם ורבעם - שמא את אורחם ושוכבם? - והכיר את אנדריאס מקרוב. הייתה בו, באנדריאס תערובת של עורמה ילדותית, תמימות של מבוגרים שטרם התבגרו, חסד משיחי מקוטר חשיש ורעיונות נוצרים סוציאליסטיים אשר יצרו בו כעין תוהו ובוהו הארמוני, שעורר חמלה. כללי המשחק היו ידועים: "שום עיסוק בסמים אסורים לפי חוק".
הלך וחזר עם אפריים, שהיה כבר אז אחראי על ביטחון פנים. נכנסו ומצאו את אנדריאס שוכב, כדרכו, חציו ער וחציו הוזה. לאחר דין ודברים קצר החל אפריים בחיפושים אחרי סמים אחרים. הוא, מן הצד, רואה ואינו נראה, עקב אחרי תנועת עיניו של אנדריאס, אחרי חרדתו. הארונות רוקנו, תוכן המגירות נבדק וכצפוי לא נמצא בהם דבר. שקל להתקשר עם משטרת נהרייה ולבקש שיביאו כלבים. אולי הגה אז את הרעיון כולו. החליט לטפל בעצמו. כל הזמן צפו עיני אנדריאס מזרחה, המו אל ציון סמים נעלמת. גופו התכווץ ונמתח קדימה כסימן שאלה כואב. כמי שמאתר תחנת שידור נעלמת על ידי הצבת גלי השידור מיקם את המחבוא אי שם ליד הקיר המזרחי.
אפריים המשיך בחיפושיו והפעם טיפל במזוודת העור הכבדה, עתירת המדורים, שאנדריאס ירש מסבא. הוא לעומת זאת ניגש לקיר המזרחי והתחיל למשש את הרצפה עד שמצא את המרצפת הרופפת ומתחתה את סוליית החשיש, אשר אמורה הייתה, כנראה, לספק את הצריכה עד קציר היבול העצמי.
אפריים עזב והוא נשאר עם אנדריאס לסיים את הפרשה. הזמני היה דרוך ומתוח והוא, בכוונה, לא אפשר לו להתאושש. ישבו ליד השולחן בין תלים של ספרי אומנות וערמות של כביסה מלוכלכת. האנגלית שבפיו הייתה דלה וקשיחה. שלט בפורטוגזית, הסתגל ללא קושי לספרדית, היטיב לדבר עברית וזכר את הגרמנית דיאנקותא, אך האנגלית סירבה להיכבש, כמו אישה מזרע המלוכה, המזכירה לבן זוגה, גם בעת משגל את גובה אילן יחסה. אך העדיף אותה כעת על פני הגרמנית, שהייתה עשויה ליצור קרבה ומגע.
האנגלית תחמה תחומים, פערה את המרחק הדרוש, החניקה באיבה, בדלותה, כל פרצה של דו - משמעות. הציע את הצעתו: הסדרת קליטתו של אנדריאס, כמתנדב, בקיבוץ אחר תמורת עזרה ביצירת קשר עם ה"פושר" - דוחף הסמים מנהרייה. למחרת ישב עם איש הסמים בבית קפה ליד הנעמן, לרגליו תיק ובו רשמקול המיועד להקליט את פרטי השיחה.
04:45
פנה צפונה, במדרכה החוצה את שכונת הילדים. בכיתת "דקל", עכשיו כיתת "יערה" ישן עד סוף הקיץ בנו יחידו, קהת. קראו לו שרלי קהת, כפשרה מסובכת ומורכבת בין רצונותיהם להנציח אבות, להתבשם בניחוח ישראלי ולקרוץ לחוץ לארץ. ציפורה רצתה לקרוא לו קארלוס, כשם אחיה. הוא תחילה התנגד, אך חשב על דודו מצד אמו, אשר נקרא קארל לזכרו של קארל ליבקנאכט. הסתייג מהלועזיות. עקיבא, אתו נפגש באוניברסיטה, הציע "שרלי" בו יטעם כל אחד מן מיוחד משלו. זה את שארלמאן, - קארל הגדול - זה את האח קארלוס, זה את מנגינת ההגאים השוטפים והשין השורקת.
הוא קיבל את ההצעה אך קרא לו קהת בעקשנות ובדבקות למטרה, תוך הדגשת העיצורים הפוצצים. זה היה שם עם התחלה וסוף, מוגדר ומסוים, חד וגברי .לסבו קראו אמנם קהת, אך בהגייה האשכנזית בהטעמה מלעילית ובתו חוככת.
השם, אולי, היה רך יותר אבל האיש חזק וקשוח, כמו סוגים מסוימים של עץ, בהם סחר. הוא אשר הכריע את הכף ועזב את גרמניה, בלי לחכות לאזהרה נוספת, לאחר ליל הסכינים הארוכות, סוף יוני 34. הוא אשר חייב את בנו ואת אשת בנו, מרגרט, להתלוות אליו.
קהת עצמו הכריע בין השמות. בכיתה אלף הודיע לכל מי שרצה לשמוע שאין לו עניין "לא בשר ולא בשיר". גם הוא וגם קהת אהבו את השם הנדיר. "בין ה"ירונים", ה"יניבים" וה"אלונים" יש רק קהת אחד".
קהת, אמנם, היה שונה. בשיחות ההורים התכופות חזר ונשנה אותו פזמון: "קהת אינו דומה לכם כלל". "הקשיחות הזאת, התוקפנות שמתחשבת רק בסיכון, האכזריות שלוחת הרסן". אתמול סיפרו לו את התעלול האחרון. קהת ויריב תפסו את החתולה הזקנה של פריץ, מהמזכירות הטכנית, הכניסו אותה לשק והטביעו אותה בבריכת הדגים.
"נכון. גם יריב היה אבל אתה י ו ד ע " - נאווה הדגישה כל הגה, כאילו בלשונה היה טמון מידע גרעיני - "מ י ה י ו ז ם, מ י ה מ ת כ נ ן. מה עשוי לצמוח ממנו? עם הכניסה ל"מוסד" כדאי שתשגיח עליו". הכינוי "פושע צעיר" אינו נאה למחנכת, ולכן נאווה נמנעה ממנו.
לאחר דבריה הנהן כמתוך הסכמה. אך שנא את האמירה המתחסדת, קצרת הזיכרון ועיוורת. הוא הספיק לראות את בעלה של נאווה בפעילות נעורים כגון זו של קהת; גרוע מכך, ראה אותו פועל כרכז המטע וכמרכז משק. הסתער על הכל ועל כולם כמו קרנף. תיקן את עצמו: כמו קרנף אינטליגנטי. לכן פגיעתו הייתה יותר קשה. דור המייסדים הביא אתו ממרכז אירופה תרבות דיבור ואיפוק והוסיף להם בהתלהבות דבקות רעיונית. אלה כיסו על המחלוקות. גם ממשפטי פראג יצאו בשלום.
הבנים נולדו בכנען ורוחות "השינוי" השירו מחלקם את עלי התאנה הרעיוניים. הזדאבו. הזדאבנו או התקרנפנו? הוא, על כל פנים, החליט מזמן לפרוש מן העדר.
"קהת אינו דומה לכם כלל". חזר משועשע על הקביעה הנחרצת. פעם בהיותו בן עשר טיפס על גג בניין מגוריו - שתים עשרה קומות היו בו - והשליך מלמעלה את החתול של שכנו, "כדי לבדוק האם באמת יודע ליפול". עם ז'אנגו היה צועד מקופאקאבנה שעל החוף אל אזור הפאבלות - הסוכות, הבקתות והחושות - כמה מאות מטרים במעלה ההר. שם היו מסתבכים בקרבות רחוב מחושבים עם ילדי הכושים והמולאטים.
את הסמינר הראשון של פ.ל.נ. "החזית לשחרור לאומי" ערכו ב 1963 בחווה נידחת. לא היה כביש ולא נמצא נהג אוטובוס שיסתכן בנסיעה. היו יכולים להגיע בעגלות, או לכל הפחות לפי שהציע עקיבא, שהזדמן במקרה, להוביל את המטען כעגלות. הוא וז'אנגו הצעידו את החניכים אל החווה, עם תרמיליהם, מזוודותיהם והציוד הכללי בדרך עפר שהתפתלה שמונה קילומטרים במעלה הגבעות. "עלינו לעקור מהם את הזעיר בורגנות "אמר לעקיבא התמה. ז'אנגו היה ססגוני יותר. "נעקור אותה במכות ".בספארטה הסוציאליסטית של "החזית לשחרור לאומי" היה מקום רק לקשוחים.
היה רוצה להיכנס ל"מוסד" ולנשק את קהת על מצחו, אבל ויתר. ידע שקהת יגדל לבדו. בשנות התשעים של המאה - שמא בכל הזמנים - טוב לאנשים היודעים "לטפל" בחתולים.
04:41
חצה את הכביש הנכנס לקיבוץ ומתחבר לכביש מספר ארבע. כאשר התחתן עם ציפורה, רק לאחר שנודע להם על הריונה ובכדי למנוע בעיות מהבן - "טקס הנישואין הוא בורגני במהותו והכתובה חוזה נוטריוני זקוף קומה וחסר בושה" - החליטה ה"השלמה" לא לעבור לסדר היום. הם חגגו בגדול, בסתירה חסרת בושה למוסר הפרולטארי ובגעגועים לא מוסתרים לריו דה ז'נרו. הכביש שיחק תפקיד ראשי בחגיגות. לאחר הנישואים אצל הרב בנהרייה עלו כולם על כרכרות, הוא וציפורה בראשם, לבושים בבגדים שהייה בהם תערובת של חתונה יהודית וקרנבל. שער המשק קושט בענפי יאקארנדה פורחים ובדגלי ישראל וברזיל והם נכנסו דרכו אל חדר האוכל, שם הוגשה לכולם ארוחה חגיגית בתוספת פאיז'או - תבשיל עדשים - ופרות טרופיים.
את רעיון החתונה המלכותית הגה ז'אנגו, גם כחלק ממערכת התגרויות בוותיקים. "מה יותר מרובע מבורגני מרובע? קיבוצניק מרובע".
כמה חודשים לאחר מכן ז'אנגו עזב והתחילה התפוררות הגרעין. החתונה הייתה המפעל המשותף האחרון.
את ציפורה פגש בארגנטינה. לאחר ש"חזית השחרור" הכירה במרותו הפוליטית של הקיבוץ הארצי - זה היה לשון ההחלטה, הבינו פעילי התנועה באמריקה לטינית, שנפל בידיהם אוצר של הון אנושי. אנשי ה"חזית" שגיבשו לעצמם את תודעתם, שהשיגו את הכספים לפעילות בכוחות עצמם, שהכריעו יום - יום את בעיותיהם ללא הדרכה, היו נמרצים, יוזמים, החלטיים. ז'אנגו נשלח למונטאווידיאו והוא לרוסריו.
כך ערפו את ה"חזית" ואפשרו תהליך של עיצוב מחדש. הוא וז'אנגו הבינו את הצעד על כל צדדיו, אך החליטו להישמע לצו התנועה, מוקסמים על ידי אופקים חדשים. הוא היה מבוגר למדי - בן עשרים וארבע - כמעט בגילו של השליח הישראלי אתו עבד. כאשר פגש את ציפורה היא הייתה בת חמש עשרה, נמוכת קומה ומראה נערי. שערה בצבע הנחושת קלוע בצמות, נמשים צפופים על לחיה. נמשך אליה גם בגלל תבונתה. היו ביניהם גם סתירה וגם השלמה. הוא היה גבוה ורחב כתפיים וירש מאמו, מרגרט לייפארט, את שערותיה הזהובות ואת עיניה הכחולות. לעומת ז'אנגו המוחצן, הוא היה מופנם, אך ליד ציפורה. השתקנית והמכונסת, כדי לא לשתוק זה עם זה, החל לדבר. במיוחד על השקפת עולם. שנים לאחר מכן ציפורה הייתה אומרת לו: "אל תרצה", אבל אז קיבלה את דבריו באהבה.
הוא אכן היה מרצה לה בהתלהבות, בידענות מופלגת של בחור ישיבה שתעה בזמן וטעה כספרים. הוא היה בקי בכל הסוגיות ורגיל להיכנס בכל שערי הבינה, ממרכס ועד מארקוזה, מפרויד ועד מארלו פונטי. מתוך סקרנות אינטלקטואלית ניסה גם, דרך גרשום שולם, את שער החמישים של הקבלה.
היא ישבה ליד המעיין המתגבר, שתתה ממימיו וצפתה בעיניו. אלה נדלקו :שלהבות כחולות עם כל המצאה דיאלקטית. היה בו אז ניצוץ של בדיחות הדעת, כמי שידע, למרות ההתלהבות, להבחין בתחתונים של אלוהי הפרולטריון. שיחות אלה, שיחות ה"הדרכה", היו הצדקה לערביהם בעיני החברים, אשר חלקם סברו שבתנועה אין לעבוד אלוהים אחרים.
היא הייתה קטנה, גם לפי גילה, אך מעוצבת היטב, כאילו האומן היוצר חישב כל קו. הייתה ביניהם משיכה פיזית ברורה, אך נזהרו הרבה זמן מלממשה, כמו חיילים צמאים במדבר, החרדים לעתיד ומסתפקים בהרטבת שפתיים. חיקה ביניהם, שראשיתה בחדרי חדרים אך המשכה קול קורא, נראתה שערורייתית בעיני החניכים. ה"שכבה" קיימה דיון, והשליח הישראלי האחראי עליו דיבר אתו. הם סיגלו לעצמם קו של התנגדות סבילה אך עקבית ונמרצת. כאשר ניסו להעלות אותו ארצה בלעדיה - היא הייתה בת שבע עשרה וההורים לא היו מרשים לה לעלות - איים לעזוב את התנועה. עלו ביחד לאחר שהוא השלים במעשה חריג שלוש שנות שליחות פנימית.
בשליחות חידש את היכרותו עם עקיבא, אשר לקראת סידור ניירותיו לעלייה, המליץ לא לפרט את מוצאה המדויק של אמו, הגויה. "בניגוד לדברי קלווין המאמינים בוחרים באלוהים, ולא הוא בהם. אני, במקומו, לא הייתי סומך על נציגיו במשרד הפנים". עקיבא היה מבוגר ממנו בעשר שנים והכיר את הארץ. כך עלו שניהם בברכת התנועה ובאישור המוסדות והצטרפו אל הגרעין שהיה כבר שנה בנעמן.
חצה במהירות את השכונה הצפון מערבית. תושביה הוותיקים הם מבוגרים ומעטים מהם עובדים עדיין בשדה, אך יש אשר ישכימו למפעל. הוא לא רצה לפגוש בהם.
04:48
הגיע לפשפש. הוא לא הזדקק לכרטיס המגנטי ;הפשפש היה פתוח, מישהו שכח לנעול בחזרה. קילל את השומרים שלא הקפידו במלאכתם ואיתר את האופניים הישנים. מכאן הגיע שביל אופניים אל הכביש הראשי.
תוך כדי חיפוש אחרי הכרטיס המגנטי מצא כרטיס אוטובוס. אותו היה אמור להציג במזכירות הטכנית, אצל פריץ, כדי לקבל החזר הוצאות. עמד להשליך אותו, אך משום מה החליט לבדוק את מספרו 357753. "פאלינדרום", חייך. אהב לעסוק באותם מספרים ושמות שניתנים לקריאה זהה בשני הכיוונים. פעם ידע, בעל פה כמעט, שיר מתור הזהב בספרד - משה אבן עזרא? - שנכתב בצורת פאלינדרום. כעת הצליח להעלות את המלה הראשונה ואת האחרונה: "פרשנו", "ונשרף". הבחין בסדרה המתמטית. נראתה לו מוכרת; חיפש את תעודת הזהות בארנק. בה היה רשום מספר הזהות של קהת.3577537. קיפל את הכרטיס והכניס אותו בארנק ליד תצלומיהם של ציפורה וקהת. וויתור נוסף לרגשנות שהיא בעצמה סוג אחר של אמונה תפלה.
דרך הפשפש היו יוצאים הוא, ציפורה וקהת אל טיוליהם לחוף הים. כעת הוא יצא לבד. האם נאה לו לאדם האמור להתאבד לצאת באופניים לדרכו האחרונה? יצא מהקיבוץ. ליד הפשפש זרק את היומן הקטן.
מתי התחיל להתרחק? היא הפילה את ילדם הראשון, העילה לנישואיהם. לאחר מכן, כמו בטרגדיה יוונית או בפרק מהתנ"ך, נסגר רחמה. ניסו להתמודד ועברו, שניהם, סידרה של בדיקות. היא ניסתה טיפולים.
יום אחד לאחר שנים הבינה שהיא בהריון. קהת נולד ב1978, כשאלישע היה בן 37. שמחים תכננו עוד לידות. חשבו על שלושה ילדים או אפילו ארבעה. היא הייתה בת 27 וכוחה במותניה, על כל פנים כך סברה. אבל העקרות חזרה, ללא סיבה, כפי שנעלמה. "החשיבה עברה מסיבתיות להסתברות". נמצאה זיקה בין עקרון אי - הוודאות של אייזנברג לבין עקרותה של ציפורה.
כחמש שנים המשיכה בניסיונות, בדקה טיפולים, החליפה רופאים. אחר כך הפסיקה. והוא לא עודד אותה לניסיון נוסף. היה בכך כעין קבלת גורל. למעשה, במחשבה לאחור, התחילה בכך דרכו של היום. הלוחמים של האוטופיה האפלטונית היו משוחררים מנטל המשפחה. רק במחשבה לאחור. כי עקרותה של ציפורה מירטה את עצבי חייהם והכניסה למיטתם גורם של מודעות מרגיזה, כאילו היו מתעלסים על מאזני בית מרקחת. המשגל הפך לניסוי במעבדה.
היא הייתה תמיד שמרנית, כמעט קתולית, בעניינים האלה. ז'אנגו אמר על אישתו, לפני גירושיו, שהמהפכה נעצרה לפני התחת. כל פעם שחזר מהמילואים היה אלישע מביא גיליונות של פלייבוי. להשראה. אך ללא הועיל. היה בה משהו שברירי, יותר נכון כעין רגישות לקמילה, כמו אירוס כחול. הוא לא פתר את הסתייגויותיה. נמשך אל גופה ששמר על נעוריו אך נרתע מפניו. כאשר קהת גדל ולמד לקרוא וויתר על כתב העת. "אל תגרום לשאלה אם אינך רוצה לענות". הוא וויתר גם על חזונו הארוטי. הם פרטו את לילותיהם למטבעות שיגרה.
04:50
נסע בכיוון הים. כאשר היה בן שתים עשרה לקח אותו אביו אל מסע לאורך האמזונאס. מדי פעם היה הזרם מכרסם קטעים מן הגדה. אלה נישאו על פני המים כאיים צפים. איים אלה היו מכוסים בצמחייה ונשאו אתם לעתים, אל עבר הים הרחוק, גם חיות קטנות. למה נזכר? האם צפורה וקהת הם אלה המתרחקים ונישאים? או שמא הוא עצמו נישא על ידי הזרם?
הקפיד להשאיר עקבות כדי לסייע למי שינסו לאתרו.
התרחק. מהקיבוץ וממשפחתו.
04:58
מפרץ קטן וסלעי מול הקיבוץ. חוף ללא מציל. הרחצה אסורה. הוא היה שוחה בו. הסטייה היחידה מהנורמות, הכללים והסייגים. בהתחלה לבד. אחר כך עם קהת. חלץ את סנדליו, פשט את בגדיו והניח אותם מסודרים בהקפדה, כדרכו, מאחורי "הסלע שלהם", שם נהגו להשאיר בגדיהם הוא וקהת.
במזוודה היו בגדים שהיו אמורים לשמש לו בהמשך, לכל הפחות עד נהרייה. התחיל להתלבש בבגדיו החדשים.
רעש עמום של סירת מנוע הגיע אליו מהים.
עוד מעט ימצאו את המודעה בלוח בחדר האוכל, יתחילו החיפושים. ימצאו, אולי, את הפנקס ליד הגדר. אחר כך את הבגדים בחוף. יסיקו את המסקנה המתבקשת, המסתברת, הקבילה. הרבנות תצטרך להחליט על מעמד אשתו של אלישע קריגר, מת ללא גוויה.
לא. אין לתלות את ההתרחקות, את האיבוד העצמי - שמא עיבוד עצמי מחדש בעקרותה של ציפורה. היו יכולים להמשיך כך לשנים, כבולים למתיקות השגרה, נרדמים לסיאסטה של בגרות נינוחה, "זעיר קיבוצית". האיים הצפים של האמזונאס אינם ניתקים בעצמם מן החוף.
מתי זה התחיל? פתאום קם אדם ומרגיש שהוא חרק...וממשיך ללכת. מה קרה בדיוק למר גרגור סמסא המנוח? מה התחבא מאחורי המשל, מעל לסוריאליזם ומכאן למיטאריאליזם?
השינוי התרחש לפני כשנתיים, כאשר הוא התקרב לחמישים וקהת הגיע למצוות. גם זה לא נכון. הטבע אינו עושה קפיצות. הטבע זוחל, כמו חרק.
או, כמו חרק, מסתתר, אוגר כוח וגדל עד להופעתו בסלון או בחדר המיטות. במבט לאחור גם משיכתו אל ציפורה נארגה באותה יריעה שראשיתה, לכאורה לפני שנתיים. במרחק של חצי יובל היה ניתן להבין בעיניים אחרות את אהבת נעוריו לילדה בת חמש - עשרה. אבל עד לפני שנתיים, גם אם היו בו כוחות כאלה היו סמויים מן העין, חיוורים כמו פסיפס ישן בבית כנסת עתיק. גם הדמות שבהזיותיו הייתה מטושטשת קמעה. נערה אשר אפה הסולד היה מוקף נמשים קטנטנים, עיניה כחולות ושערותיה זהובות - שמא צהובות - כקש. כאשר יונתן הגיע אליו - זה היה ב1963? ערך אתו סיור מודרך וממצה ברחוב החלונות של פורטו אלגרה. היו שם בנות כאלה. זאת שבסוף שכבה עם יונתן הייתה מאוד דומה. אבל נערת הזיותיו היא שונה.
סבא קהת קריגר היה נשוי לרחל יזרניצקי. דרכה היה קשור אל עקיבא ויונתן.
תוך מעקב ומחקר באילן היוחסין, לצורך עבודה על "שורשים" שקהת היה אמור להגיש, התחקה אחרי כל ה"יזרניצקים" שבישראל אשר לא יכלו להכחיש - הניסוח של עקיבא - שהם צאצאיו של עקיבא בן יוסל יזרניצקי (1932 - 1861). לאחד מהם הייתה בת - שרית זמיר - ב "הפועל נהרייה". התחיל לנסוע אליהם, לצפות באליפויות. היה זה עניין בספורט שהפליא את כל מי שהכירוהו. הוא היטיב לשחות, הייתה בו סיבולת ראויה להתפעלות. אך עד 1990 לא צפה בתחרויות.
הנערות שבהזיותיו רכשו זהות. בנוסף ליולנדה - כך קראו לנערה עם הנמשים - כיכבו בהן חברותיה של שרית.
באותה תקופה היה המקרה של אנדריאס. אז החליט להיות משהו אחר, מישהו אחר. לפשוט צורה וללבוש צורה. לעזוב את דמות הזחל מאחוריו. להיות קורט לייפארט. השתמש באנדריאס ובעיקר בשולחיו כדי להשיג תעודות חדשות וזהות חדשה. דרכם השיג גם אקדח. שיהיה. למד להשתמש בו מאז פעילותו נגד הנאצים בארגנטינה.
שם המשפחה לייפארט שימש אותו גם אז והשתלב יפה עם עיניו הכחולות ושערותיו הבלונדיניות. אלישע התקבל יפה בזהות זאת המחודשת בחוגים הקאתוליים והנאצים עליהם דיווח למי שצריך. מוסדות ארגון הביטחון היהודי שמרו היטב על מידור ואלישע לא הורשה להשתתף בפעילות שבאה בעקבות דיווחיו. אך יחד עם כולם התאמן בנשק במחנה שהתקיים עמוק בהרים.
למי הוא משתייך? לגבול או לים?
כי גם הנערות לא הסבירו אותו. הן כיכבו בהזיות, בחלומות בהקיץ. בחלומותיו כמעט ולא הייתה להן דריסת רגל. אלה היו חלומות נטולות מין, בנופים אחרים וקסומים. חלומות באספמיא.
05:02
אלישע קריגר טבע בים. קורט לייפארט עלה ממנו. הים מול האלוהים.
המיתוס עבר מכנען לישראל.
ייסע באופניים עד נהרייה. יהיה זה מחזה קצת סוריאליסטי: אדם לבוש חליפה כהה סולידית רוכב על אופניים בשעות הבוקר המוקדמות בכיוון נהרייה.
פתאום, ישירות מתוך כחולו של הים, עלתה דמותה של אחותו, מרגרט.
הוריו הביאו אותה אתם מגרמניה בהגירתם החפוזה. הם חיכו עשר שנים ורק אז נולד אלישע, כאשר הם היו מבוססים. אחותו מרגרט, עיניה הכחולות ושערותיה הבהירות.
הרעש אשר גבר כל הזמן פסק לפתע. ממקומו מאחורי הצוק הביט אל השקט. בחוף הייתה סירת גומי. ארבעת נוסעיה, בבגדים מנומרים, עסקו בפריקת המטען. לא היה ספק סביר לגבי זהותם. מה היו אומרים לגבי ירי? "אם קיימת סכנה לחייך או לחיי הזולת". הם לא הבחינו בו, שיכורים מים על ניצחונם הנראה בהישג כדור. היה יכול לסחוב את האופניים על הכורכר, להגיע אל הכביש ולהתרחק במסווה הצומח. אלישע קריגר טבע בים. קורט לייפארט היה יכול לעוף כפרפר זר ליד גדר המערכת של הקיבוץ אשר בו גר, עד לפני כמה דקות, אלישע קריגר.
אלישע פתח את התיק. הוציא ממנו את האקדח. הוא התאמן בו רבות. ירי יבש וירי רטוב; מטרות ניידות ומטרות נייחות. אבל אף פעם לא עשה בו שימוש. כמי שחוזר אין סופית על מונולוג - "להיות או לא להיות" לקראת הופעה שנדחית. זאת תהיה הופעת יחיד. תיאטרון רחוב, אבל הפעם בלי תחכום יתר לגבי הדמויות: "הטוב מול הרעים". או שמא יש לחוור אל המקורות ולגרוס: "האלימות היא מיילדת ההיסטוריה".
אלישע כיוון. חמש יריות הותירו מאזן על החוף. שלושה מחבלים פצועים - שמא הרוגים, מחבל רביעי שמנסה לעלות על הסירה והחל להתרחק, רכב של משמר הגבול וגופו של אלישע השרוע על הכורכר. הכורכר נוצר תוך כדי ליכוד חולות החוף על ידי תמיסות גיר שמקורן בים.
07:30
אפריים עמד מול לוח המודעות ועיין שוב במודעה המבשרת רעות : "אלישע איננו". מי וכיצד בכלל תלה את המודעה כל כך מוקדם בשמחה מוזרה לאיד?
רק לפני דקות אחדות הצליח אפריים, בשיחה עם מפקד משטרת נהרייה, לשחזר מהלך אירועים משוער:
אלישע יצא הבוקר, על אופניים, קצת לפני חמש, לבוש כאילו הוזמן למסיבה. בהיותו על הכביש שמע כנראה את רעש הסירה וירד אל החוף, שם ראה את המחבלים. בקרב היריות נהרגו שניים מהמחבלים ונפצע אחד מהם. הרביעי שניסה להימלט נעצר על ידי אנשי משמר הגבול שעברו ושמעו את היריות. אלישע נפצע קשה. אבקאסיס, מפקד משטרת נהרייה, זיהה את אלישע, אותו הכיר עוד מהיותו מזכיר, בבית החולים. לך, אפרים, כאחראי על ביטחון פנים, הוסיף אבקאסיס, אני יכול להוסיף עוד פרט תמוה. סמוך לאופניים נמצאה מזוודה ובה בגדים שונים ודרכון שוויצרי על שם קורט לייפארט, אזרח ברזיל. התמוה, אפרים, הוא שהתמונה בדרכון היא של אלישע.
אפריים הביט שוב במודעה.
כיצד נספיד את אלישע ?
"איש תם וישר"
"בעל נאמן ואב מסור"
נאמן לביתו הקיבוצי"
אם בכלל נספיד את אלישע ?
07:34
מבט שני
הגבול והים
כיצד נכתבת שירה
שבמחציתה נפסקת,
כאשר התא מתפוצץ
והמחשבה מתפרקת?
פרש על השיגעון
עדיין מושל בו השקט
ועוד שומרים שמירת הכן
בתחתיתה של מפרקת.
עקיבא י. ברירת הרוח
12 בספטמבר 1992. 14:00
ציפורה וקהת היקרים
אני כותב לכם שורות אלה כיממה לפני התאריך והשעה הנקובים, המכוונים למועד פתיחת הדואר. אני מנסה כאילו לדבר אתכם כאשר אתם מנסים להבין מה קרה לי. כיצד בעלכם ואביכם הצפוי, הרגיל, השגרתי, השקול כסמי בית מרקחת, פרץ פתאום מחסומים, כמו נהג הלום חשיש, ונעלם בים.
אני יודע שאין לי תשובות. אני מנסה לקרוא בנפשי. ואני קורא במערבולת המים, הנישא עם הרוח, ברעש הקרחון.
אני יודע על כוח הלוקח אותי אתו אל הים.
שנים אני מנסה להבין. רושם בדקדקנות של מנהל חשבונות את חלומותיי ומחפש את עצמי בהם.
אבל אני אובד בחלומותיי, כבתוך עיר נוכרית. אני בונה, כפועל יחיד חרוץ, בבל ענקית בה מדברים שפות זרות.
אינני בוחר את חלומותיי. אני נותן לאצבעותיי ללכת. נכון יותר אני מדליק מאוורר ונותן לרוח לברור במקומי.
אני מגשש בבוהק חלומותיי ומתווה דרך ואינני יודע מי אכן נמצא בסופה.
קהת, ציפורה.
היו שלום!
12.6.90
בעיר זרה. במכסיקו. אין זה נובע מהנוף. הלא אנו באולם סגור. אני פשוט י ו ד ע שזאת מכסיקו. מסביבי צעירים. אני בשליחות לא מוגדרת. ישנה אותה אווירה, אותו מתח, אותו צימאון נעורים למלים שבונות עולם. כדרכי לעתים אני בוחר עיניים, עיניים ירוקות, ומקיים קשר איתן. שלא כדרכי אינני מנסח את דברי. קורא מתוך טקסט. אולי ברכט, אולי קאפקא. אך א י ן ט ק ס ט. המלים מסתובבות מסביב לעצמן, מתערבבות ומטשטשות, כמו מלים בתקליט. ואין אני מבין.
פתאום אני תופס. במעגל, בדיוק מעלי, עומד על כיסא צעיר מזוקן ומכוון אל הטקסט כעין מראה. הצעיר מסובב את המראה והיא היוצרת תוך סיבובה את מערבולת האותיות. אולי אני קורא בתוך מראה והוא מסובב את הספרים.
אני קם. אוחז בחולצתו, מנער אותו בכוח הזועם שהיה בי בנעורי, מסלק אותו מהמעגל. וחוזר אל הטקסט. כאן נגמר. שוב אין לי מלים.
10.7.90
נמצא עם המשפחה בנופש. עוזב את דירת הנופש. מחפש אחרי מזנון, מזללה כלשהי. פוגש את ברוריה, חברתה של ציפורה, אותה אני מכיר מנעוריה. אינני נותן דין וחשבון לעצמי והולך אתה. תוך כדי חיפושים אחרי המזללה המתאימה, היא חוזרת לסגנון נעוריה. נאחזת בי, נתלית בזרועותיי ובו זמנית מצחקקת אל בעלי הדוכנים. בעיניה מרצדים שבבים ובפיה מלים מדגדגות. לבסוף אוכלים קרביים.
מחליט לחזור למשפחה. מתברר שאין זאת תל אביב אלא בואנוס איירס. אני מכיר את הרחוב. זהו רחוב לאוואליה, קרוב לפינת פואירדון.
בסביבה הזאת הייתה גרה ציפורה, כאשר הגיעה לבואנוס איירס. למעשה בזמן חלום זה עדיין גרה בו ציפורה.
בית דירות מסוגנן. אך אינני זוכר את המספר, אינני מזהה את הבית.
אני מחטט בכיסי. מוצא את המפתח.
כיצד לאתר את הבית. אדם יש לו מפתח אבל אבד לו הבית.
15.8.90
נמצא באכסנייה או מלון בעיר בפורטוגל. רחובות צרים, בנייני אבן צמודים, חסרי חלונות. אנשים אפורים ברחוב. הארץ נמצאת תחת שלטון דיקטטורי. סאלארזאר עדיין חי. הכל ספוג אימה וקדרות, כאילו שפכו דיו על רחובות ואנשים.
אני מסתכל בפקיד הקבלה המעיין בדרכונים. יש בו אותה תכונה של שוטרים ופקידי קבלה במשטרים האלה:כל אדם הוא קודם כל בחזקת חשוד ממבטו החודר אני מבין שהתגלתה זהותי. אני קומוניסט. אני יוצא מהר אל הרחוב, יחד עם אפרים, שנמצא איתי.
מנסים להיעלם ברחוב, אבל מאיטים את ההליכה כאשר זוג שוטרים, הדבר הססגוני היחיד ברחוב האפור, מתגלה לפנינו. הם חובשים כובעי נאפוליאון ומעילים כחולים רהבים עטורי כפתורי נחושת. מולם הולך אורה מבוגר. הוא מנסה לא להסתכל בהם, כאילו בכך היה מבטל את קיומם. הם עוצרים אותו ולוקחים אותו אתם אל בית המעצר.
אנו מסתכלים בתוך תחנת המשטרה. אנשים מחכים לתורם להיחקר. חלקם, כאילו להקדים את העונש הצפוי, מקצצים את חרטומי נעליהם (מה פרויד אומר?). אנו הולכים אל תחנת הרכבת בכוונה להגיע אל בילבאו. מחכים בתור כדי לקנות את הכרטיסים. בסוף התור מתברר שהרכבת כבר נסעה.
יוצאים לכביש כדי לנסוע באוטובוס.
אני מסתכל בכביש. כמה מטרים לפניי הכביש הולך ומטשטש עד שנעלם בערפל.
7.9.91
אני מגיע לאוניברסיטת בר אילן. עלי לחפש קטע, שפרח מזיכרוני, במסכת הגיגה. שם לב שאני גלוי ראש. מחפש בכיסים ואיני מוצא דבר פרט לכובע תינוקות עם אוזניות. שואל את השוער האם זה יתאים. הבוש בכובע תינוקות נכנס לספרייה. בפנים הספרייה דומה לזאת שבאוניברסיטת חיפה: קומות של מרפסות התלויות זו מעל זו, מסביב לחלל מלבני. למרות שהקטע הוא מהתלמוד אני מחפש אותו בקונטרסים מצהיבים - הצפירה, הצבי - מבין הקונטרסים מופיעה אישה. לובשת חצאית קצרה, מעל לברכיים, חולצה פרחונית החושפת חזה שופע. איך נתן לה להיכנס אותו שומר סף שהקפיד על כיסוי ראש ולא השגיח על כיסוי הזה? כמעט הייתי קורא לה: ברוריה, אך שערותיה שחורות ועיניה גדולות. היא צבועה, כשלט חוצות, בצבעים עזים שייראו מרחוק ואינה מצניעה לא בלכתה ולא בעמידתה מולי.
- מה שלומך, מר קריגר? מאין מכירה אותי ה"פרחה" הזאת? (בוודאי היא עבדה במפעל) המקום הזה מדכא. בוא נשתה משהו במזנון החלבי.
היא שולטת במצב ולי נוח להשתלב במצב. ייתכן שהיא מזדקקת לאותו דבר שאני זקוק לו - אני שוכח מה חיפשתי במסכת חגיגה (והאם ידעתי קודם?) ונותן לעיניי לטייל בגופה.
- את טועה, גברת. שמי אינו קריגר. אבל כנראה אני דומה לו מאוד, כי אין זאת הפעם הראשונה שמתבלבלים בינינו. אני מר לייפארט, אלישע לייפארט.(לשם מה אני צריך את שמי בפיה?) אבל המקום הזה באמת מדכא. יש לך תוכניות לאחר המזנון החלבי? אולי דבר מה בשרי יותר? (האם זה סגנון הדיבור שלי?)
אני נזכר שאני חובש עדיין את כובע התינוקות ומנסה להוריד אותו. מתברר לי שהוא נעלם.
גלוי ראש ושלוב זרוע אני יוצא מספריית בר אילן. הדמיון של האישה אל ברוריה הולך וגובר. ואין לי הסבר לכך.
5.10.91
אני נמצא בחדר ומצייר.
למעשה איני מצייר אלא עובר בעפרונות צבעוניים על פני ציורים מוכנים מראש, כאלה הניתנים לילדים לקראת חופשת הקיץ.
איני מספיק לצייר ציור אחד ומישהו מגיש לי ציורים נוספים.
אין לי כל עניין בציורים אלה. אבל מישהו בחיבה כפייתית מערים לפני ערמות ציורים.
אני רוצה לצייר! לצייר ממש! בעצמי!
דובונים, כיפות אדומות, בתים מסוגננים, ילדים מחייכים נערמים לפניי, כאילו זקוקים לי ולעפרונות ילדותי.
אני דוחה את הערמה. היא נעשית כבדה כאילו יערות המקור תופסים את מקומות הנייר. הערמה הולכת וגבוהה.
אני קופץ ופורץ בראשי את חומת הנייר.
1.11.91
אני נוסע באוטובוס מקופאקאבנה אל גוש הסוכר.
פתאום, ללא כל מעבר, הנוף משתנה. האוטובוס נוסע מדימונה דרומה. נכנס אל ערוץ של ואדי רחב ממדים.
הוואדי הולך ומתמלא מים הזורמים מאי שם קדימה בשטף אדיר. ובכל זאת האוטובוס עושה את דרכו במים ההולכים וגואים, אל מקור השיטפון.
המים עולים
באורח פלא אני צופה באוטובוס מבחוץ. כבר כמעט ולא רואים את הגלגלים. לפתע הנהג משנה את דעתו. בסיבוב פרסה חד פונה אל היציאה מהוואדי במהירות גדולה.
זרם המים האדיר רודף אחריו
5.11.91
נמצא בבית גדול. בחזית הבניין גינה ולפניה גדר סורגים. זהו בית הדור והסורגים מעובדים.
מאחורי הגינה סלון גדול ובו כורסאות מרופדות, כבדות. לואי ה15. אני מתהלך באכסדרה שמאחורי הסלון.
מהמדרכה ניבטים פנימה אנשים עוינים.
ריו דה ז'נרו? בואנוס איירס? כנראה. אין ספק שברחוב עוינים את הבית.
האנטישמים חודרים פנימה. הם מועטים. צעירים מאיזה מסתור אני שולף עוזי, מכתף אותו ומתחיל להתהלך בהפגנתיות מול מבטי הפולשים.
אבי מגיח מקצה האכסדרה. הוא - כמובן - עדיין חי. אבי חזק, כמו שהיה אז כאשר ליוויתי אותו במסע עסקים לאמזונס. אני שואב עידוד מכוחו ומהסכמתו האילמת לשליפת הנשק. אני ממשיך לנוע, עם העוזי, מול האנטישמים.
11.11.91
הדר גדול, כזה העשוי לשמש מועדון. הגעתי לצורך הרצאה, יותר נכון פעילות חינוכית. אני בוחר לספר סיפור אשר לקח בצדו, כמו אלה שסיפרנו בתנועה.
כי אכן מדובר, כאמור, בפעילות חינוכית.
זה הוא הדר גדול. לאורך הקירות מסודרים ספסלים וכסאות. יש מקום לארבעים איש.
עד שהאנשים באים אני בוחר את הסיפור. לפי גלי השינוי השוטפים את הקיבוץ הייתי צריך לספר על האיש שרצה הרבה אדמה ומת במרוץ חסר הסיכוי להקיף את מלוא ארץ תאוותו. אני מעדיף את "ארץ העיוורים" של ה. ג'. וואלס. משום מה היה הספור הזה, על אדם המסכן את חייו כדי לא לקבל את תכתיביה של חברה קונפורמית, אהוב עליי. הרביתי לספר על מורה הדרך שבחר בחופש, לאנשים שהיו עתידים להצטרף לחברה סגורה. האם הייתה אירוניה, תת - מודע, או שמא סתם עוד סתירה. כל זה אני חושב כעת, בבוקר שלאחריו. בחלום היה לי ברור שאספר את "ארץ העיוורים".
אבל בינתיים המועדון כמעט ריק. ארבעה צעירים מחכים לסיפור. ייתכן שגם זה לא נכון. מתקבל על הדעת שנקלעו, נזדמנו למקום וכעת לא נוח להם לצאת ומחכים.
ברור לי שלא אספר את הסיפור.
לא אני.
לא כעת.
31.1.92
נוסע יחד עם תיירים אחרים באיראן. האוטובוס נעצר בתחנת דרכים.
אני יורד לקניית מזכרות. מחפש מטבעות מקומיים. המוכרת מוצאת מטבע ונותנת לי כמזכרת. המטבע נופל. אני מחפש עוד מזכרות ובינתיים האוטובוס נוסע.
אני נשאר לבד בארץ עוינת. מחפש את דרכי, אולי שביל הרים, המחבר בין קטעי הכביש. נערה מקומית מצטרפת אלי. היא לבושה שחורים כמו כל הנשים במקום. אני מקבל את חברתה מתוך תחושה לא מובנת, שניתן לבטוח בה. אני נוסע עם הדרכון הברזילאי, אבל טבועה בו אשרה ישראלית. גם הברזילאי אליסיאו לייפארט עשוי להיות חשוד, בעיקר כאשר מלווה אותו ילדה מקומית כבת ארבע - עשרה.
השביל מתרחק מהכפר ויורד בתלילות. בקצה השביל מצוק תלול, כמעט זקוף. אבל למטה נמשך הכביש. אנו גולשים, מחליקים, יורדים אל הכביש. למרות הסיכון אין בי תחושת סכנה אלא חדוות נעורים.
האוטובוס מגיע.
אני עולה.
האם הנערה עלתה?
עיניה היו כחולות.
3.2.92
נמצא במחנה קיץ ליד הים. צעיר שאתו יש לי קשר בורח מהמחנה ושאר החניכים רודפים אחריו. כדי לאפשר לו לברוח אני מזנק לרגליהם.
המחנה מתקיים בנוף בו הים והחוף נושקים להר, כנראה בסביבות ריו. הנער נעלם בשביל הררי. למרות שאפשרתי לנער לברוח אני נשאר ביחסים טובים עם החניכים וחוזר למחנה.
אנו נתקלים במדרגות חצובות העולות להר. לפי המפה שברשותי המדרגות מחברות בין שתי תרבויות, או שתי ארצות.
במקום המדרגות יש כעת גשר צר. כלונסאות העץ רקובות בחלקן והוא זקוק לשיפוץ דחוף. אנו עוברים ברכב את הגשר.
8.2.92
נמצא בספרד עם ציפורה. מטיילים באופניים. בצומת ציפורה פונה שמאלה ואני ממשיך ישר מכיוון שהאופניים מושכים אותי איתם במורד הרחוב.
אני עוצר, מסובב את האופניים במקום ומצטרף אל ציפורה.
9.2.92
אני יושב ליד המכתבה. אני שמח, כמו ששמחתי כאשר הבאתי אותה מריו, הפריט היחיד מכל הריהוט שהיה שייך לאבא. עכשיו אני אבא.
מנסה את כוחי בשירה. בפורטוגזית, בספרדית - את זוכרת את שירי?
אני כותב שיר ומניח אותו על המכתבה. לרשותי דפים לבנים, כאלה המשמשים לשכפול. כותב שיר ומניח. גיליון הנייר, כאילו מתוך עצמו, מתגולל ומתגלגל.
כותב עוד שיר. את השיר הזה כבר כתבתי. עוד גיליון נייר מתגלגל. אני מוקף גיליונות נייר.
משהו קורה. גיליונות הנייר נדלקים פתאום. נשרפים.
אני אוחז בהם, מכבה אותם, מתגבר על התבערה.
10.2.92
אנו נמצאים בבית גדול ליד הים. אינני זוכר אם סיפרתי לכם.
עוד לפני שהחלטנו להצטרף ל"השומר הצעיר" עקיבא הגיע אלינו במקרה? ניסה לשכנע שבתנועתו יש מקום למרכסיסטים. הראייה:
הוא עצמו הגדיר את עצמו כמרכסיסט.
אנחנו, שהערכנו בצדק, שבמסגרת הרעיונית - ארגונית רופפת שלהם נוכל לשמור על עצמאותנו, החלטנו לתת סיכוי.
יצאנו ביחד כל בוגרי התנועה ובוגרי טוקומאן וקורדובה שלהם למחנה נייד. החלטנו להצפין ממונטווידיאו לגבול ברזיל.
כך הגענו לבית. עד היום אינני יודע מה היה.
מקום בודד מצפון לפונטא דל אסטה.
בית גדול ליד הים. הוא כולו חלונות. בחזית הבית, הפונה מזרחה, אל הים אולם רחב ממדים. כעין אולם ריקודים. לידו ומעליו חדרים. אולי חמישים חדרים. ייתכן שזה בית מלון בבנייה.
עקיבא הציע להתמקם בו. היה בו אותו חוסר אחריות זהיר שנשמר עד היום ושהיווה - לדידנו - כוח משיכתו. הרפתקנות אינטלקטואלית ומעשית מדודה, שובבות רוחנית שיודעת רסן. ביוזמתו החלטנו להישאר באותו מקום אשר העמיד לרשותנו כדבריו "ההשגחה האלוהית בכבודה ובעצמה". הייתה החלטה נבונה שאפשרה לנו לנוח וליהנות באין מפריע.
אני עכשיו, בחלום באותו מקום. עברו עשרות שנים. אך הבית, על חמישים חדריו מזדקר ביופיו. מבנה מסיבי, עשוי כולו רצף חלונות עם פסי בנייה לבנים המפרידים ביניהם. הבית מתנשא בין עצי חורשה. לרגליו, במרחק חמישה עשר מטר, הים. ים עכור וזועם, אטלנטי, לא תיכוני. גם לא הים של קופאקבאנה. זה הוא ים תוקפני שנוגס בחוף.
אני בחזית הבניין, ליד החלונות. הכניסה נמצאת ממערב.
פתאום אני רואה אותם. לא הרגשתי בהם בבואם. ייתכן שבאו מהצד, אולי מהים. אך בגדיהם יבשים. אינם אומרים דבר. לכאורה אין לי מה לחשוש. "אם ישאלו נטען שפרצנו לבית פרוץ" הציע עקיבא.
הם מתקרבים ואני, שיצאתי עם ג'אנגו והתגריתי בנערי הכושים חושש הפעם.
קריאתי לעזרה יוצאת חנוקה מגרוני: "החישו תגבורת לחזית הבית" אני צועק אל החלונות.
יש לי תחושה שלא אותי הם מחפשים, אלא את עקיבא, המבוגר יותר. זה שיודע יותר. אולי הם מתבלבלים ביני לבינו. לאחר שהתעוררתי חשבתי שאולי התערבבו כאן דמויות מאוחרות : אנשי טאקוארה האנטישמים אשר השתתפתי באסיפותיהם בחסות הופעתי ועורלתי.
הם מחפשים אותי - או את עקיבא - בעטיין של אותן ידיעות סתומות שיש לנו עליהם. יותר גרוע :הם מחפשים אותנו בעטיו של מה שיודעים על עצמנו.
אני מחליט במהירות. רץ אל אחד החלונות ופותח אותו. אני קופץ פנימה, סוגר מאחורי ונועל את חמישים החלונות של הבניין.
רוח הים הזועמת מרעידה את החלונות. ממטר של ברד מתנפץ עליהם.
אני פתאום מודע למצב מוזר. אין איש אתי. אני לבד בבית. שיני הברד מכרסמים בו.
אני לבד? בבית?
11.02.92
חדר לבן, לבנבן אפור. כאילו חדר בבית חולים עזוב.
מימין עמוד בטון מזוין מרובע ואליו קשור באזיקים אדם שראשו מכוסה בתחבושת, כמי שעבר ניתוח או תאונה. אי אפשר לזהות אותו. הוא לבוש במכנסיים ובחולצה לבנים, כתלבושתם של מתעמלים.
מסביב לאדם ולעמוד ארבעה אנשים. הם מקיפים אותו ומכים באדם במגלבים שבידיהם.
האדם מותש, הוא מקיף את העמוד - עמוד הקלון? - בצעדים כושלים של שיכור עד שנופל, חסר אונים, על ברכיו. האנשים שולפים אקדחים ויורים בראשו.
משמאל עומד נער, לבוש גם הוא בבגדי התעמלות לבנים ולראשו סרט שחור, של לוחם נינג'ה. הנער דומה לברוס לי. הכל כאילו לקוח מתוך סרט. אני יודע שהנער הוא בנו של האיש באזיקים. "הם" רוצים שיראה באובדן אביו, שיראנו במפלתו.
פתאום, כמוסכם, המכים נעצרים.
בתנועה אחת מורידים את התחבושות.
האדם מוכה אבל חי. מישהו רוצה ללמדנו לקח. זאת הוצאה להורג בכדורי סרק.
רק ללמדנו לקח.
12.2.92
אני שוכב במיטתי בריו. בן כמה אני? אני בן שש?
מרגרט נכנסת. היא נערה בשלה, שערותיה הזהובות גולשות בשפע עד לכתפיים ומעטרות את פניה. על לחייה האדומות נמשים, נמשים. פנים גרמניות של נערה יהודיה. היא מנשקת אותי. נשיקת אחות. מסתכלת בי בעיניה הכחולות.
אחוזת חיבה שופעת וכמיהה נסתרת היא מנשקת אותי בפנים, בצוואר, בזרועות.
את מי היא מנשקת? שפתותיה לחות. אני לבוש אהבת נעוריה.
מבט שלישי
עת הזמיר הגיע
אמרת: "אלך לארץ אחרת, אלך לחוף אחר
אמצא עיר אחרת טובה מזאת.
כל מה שאנסה נידון למשגה
ולבי קבור כאילו מת.
עד מתי אתן לנפשי להירקב במקום.
לאן שאני פונה, לאן שאני צופה,
אני רואה את שרידי חיי השחורים, כאן
ביליתי שנים רבות, בזבזתי אותן, הרסתי אותן לחלוטין."
לא תמצא ארץ חדשה, לא תמצא חוף חדש.
העיר תרדוף אחריך תמיד.
תלך באותם הרחובות, תזדקן
באותן השכונות, תאפיר באותם הבתים.
אתה תמיד מסיים באותה העיר. אל תקווה לדברים אי - שם:
אין אוניה עבורך, אין גם דרך.
עתה, כשבזבזת את חייך כאן, בפינה הזאת הקטנה,
הרסת אותם בכל מקום בעולם.
אני מקווה שאתה שומע, מעומק התרדמת, שדברים נקלטים. תרגמתי את השיר במיוחד בשבילך, מתוך הקובץ של קונסטאנטוין קאוואפי באנגלית. עקיבא, הלקסיקון שלי למדעי הרוח, מסר לי שמתרגמים אותו לעברית. הוא הוסיף שקאוואפי עזר לו "בדרך אלכסונית כלשהי" להבין אותי. עקיבא, כדרכו בתושב"ע דיבר אלכסונית.
בסוף הצלחתי להשיג אותך. כמעט ברחת לי.
אני חושב עליך במושגים של הקבוע והיציב, הצור שהנחל זורם לידו ושר לו מזמן לזמן - אם לנחל יש זמן. תמיד באותה תקוות שווא, שגם אם אני לא מגיע אליך, אתה מוכן ומזומן לשמוע, כמו אלוהים, בלי להשיב. לעתים כמו כומר ווידוי, או אוראקול המציע פתרונות סתומים.
מאז שעלית ביקרתי פעמיים בארץ. פעמיים "פספסתי" אותך. היית מתקן 'החטאתי'. אבל אינני מחטיא, אני רק חוטא. ואותך פספסתי כאשר טסתי מקאראקס, החליטה התנועה שרק אתה - האמון על תורת אדמורכם לשעבר מרכס, שליט"א, תוכל להתמודד בהצלחה עם החתרנות השמאלנית בארגנטינה. ואכן הצלחת. 'זבנג וגמרנו'. ואני שלא סמכתי על הים והבאתי אתי את בקבוק המכתבים, נאלצתי לקחת "במקום" ולהיפגש עם עקיבא, שמרצה כמוך אבל אינו מקשיב. בפעם השנייה, כאשר באתי מבוגוטה, היית במוסקבה והרצית לסטודנטים. אז אפילו לא יכולתי לשוחח עם עקיבא. הוא היה אתך, במוסקבה.
מוזר. כמעט ולא עזבת את הארץ, פרט לשליחויות. ובכל זאת כאשר רציתי להזדמן אתך, ברחת לי. גם הפעם כמעט. לא יעזור לך.
הפעם תשמע, מתוך התרדמת אפילו.
הזמן עבר. הוא מכסה בירוקת את הסלעים עד שאי אפשר להבחין בין אבן גיר לבזלת, בין אלישע לעקיבא, אבל אתה אחד.
כאשר עקיבא שלף אותך מהקן של השומה"צ והציג את "הנצר של ענף משפחתי עלום בברזיל" לא תפסתי עד כמה נמשכתי אליך. ממבט ראשון.
הזדהיתי אתך. אתה היית טופס אחר של עצמי. למעשה אני הייתי טופס שונה שלך. גרסה אחרת. סקיצה שרב אומן צייר לקראת התמונה הסופית ושאחר כך זנח לטובת הגרסה המושלמת.
לפני שעתיים ראיתי את קהת. הוא דומה לך כבר עכשיו. אבל הוא גרסתך האיתנה, האיכרית. נצר של באוואריה, שתי אצבעות מנהרייה.
אני הייתי הגרסה הדקה, הרוחנית, הכחושה. בכל זאת דומים. הוסף לי רוחב, צבע את שערי השחור בגוון הזהוב שלך והקרבה המשפחתית תזדקר, מעבר להפרש של דורות, ניצחון הדי. אן. איי. על הסביבה.
לגבי היית הגרסה המושלמת של עצמי, הטופס הנסתר, תמונת דוריאן גריי השומרת על יופיו.
הייתי בן שש - עשרה. עם מי יכולתי להזדהות? עם אמי החלשה והתמימה עד כדי טיפשות, עם אבי הקמצן עד כדי רשע?
הזדהיתי אתך. עם תבונתך ועם הכוח שהקרנת.
קיבלת את הזדהותי, את הערצתי כמובנות מאליהן. צפיתי בך בעיניים עורגות והתעלמת מהערגה, כמי שדורך על גחלים לוחשות ברגליים קרות.
במבט מאוחר אני יודע שהבנת היטב. והחלטת לפעול כאילו לא הבנת.
אחר כך הייתי גלוי.
אבי, אמי והדי. אן. איי יצרו את הבעיות. קמצנות אבי העניקה לי הכסף לפסיכואנליזה. היא לא פתרה
את הבעיות. אבל עזרה לי לדבר אתך. במלים מסויגות שפירשת נכון.
הקשבת ולא הגבת. אבל יזמת נסיעה משותפת לברזיל. באוטובוס, כיאה למי שחס על כספו ועל כספי הזולת. קו החוף האטלנטי הפך למושג מוחשי.
בפורטו אלגרה לקחת אותי לרחוב המתאים.
עד אז לא ראיתי בחיים תצוגה של אהבה למכירה. בחלונות ראווה. כמו כל סחורה. הייתה שם סחורה משובחת. המתיישבים הגרמניים של דרום ברזיל הטביעו את חותמן על חלונות הראווה.
אני בחרתי בעצמי או שמא אתה כיוונת אותי אל יולאנדה?.היא הייתה יפה כמו הקלישאות על אהבה. עד היום אני זוכר אותה. אם ראוי לאדם לאבד את בתוליו לזונה, הרי לזונה כזאת עליו לייחל. נערה בלונדינית - כבת שש - עשרה - ועיניה כחולות.
אבל אני לא איבדתי את בתולי.
אתה לא חקרת ולא שאלת. מתוך התחשבות. אני לא סיפרתי, מתוך בושה. עזבת מתוך אמון מלא שאת שלך עשית. אתה מול אבי ואמי והדי. אן. איי.
הקואליציה האדירה הזאת ניצחה ואני נכנעתי. בצעדים זהירים ומדודים נכנעתי. בניסוחים שלך היית מגדיר "כמות שהופכת לאיכות".
כל הזמן הצבת את עצמך, מתוך יוהרה, מול הפסיכואנליסטים.
אבל אלה, תמורת כספי וזמני, עזרו לי לקבל את עצמי.
נכון, כמו שאמרת, גם לאדיפוס המלך היו ממליצים "קבל את עצמך!" Adjust yourself!
מה אתה היית מציע במקומם ? את הטרגדיה של סופוקלס: התאבדות, אובדן מלוכה, ניקור עיניים?
כאשר בסוף הגדרתי את עצמי הייתי זקוק לך. אינני אמיץ. אתה יודע זאת מתוך המשחקים שלנו בקבוצות ההגנה היהודית.
והייתי זקוק לאומץ לב כדי לצאת מן הארון להתייצב מולך, המראה שלי, תמונת דוריאן גריי שלי, ולעוות את התמונה. לקלקל לך את הסכימה המוסרית. עקיבא סיפר לי איך לגלגתם על המוסר "הזעיר קיבוצי". איזה מוסר היה לך? יונתן סולוביצ'יק שלך סוטה. איזה כישלון חינוכי!
הצגתי לך את חואן. מפורשות. לחצת ידיים. נכון, בלי לגנות. בלי לחייך. בלי לקבל. בלחיצת ידיים הססנית וחמקנית. "כאילו לחצת ידיים לצפרדע" - כך אמר לי חואן. כאילו מאחורי הידיים עמד גוף רופס וסמרטוטי ולא אלישע קריגר, המוכר לטוב משיעורי הנשק וההגנה העצמית.
מישהו היה צריך לקבל אותי. הלא למעשה הייתי יתום. ואתה ידעת זאת. אהבה כבר לא ביקשתי. אבל אהדה! פרוסת לחם אחת של אהדה, רק של השתתפות, של הבנה, לקבצן אהבה מיואש.
שבועות לאחר מכן עלית.
אני מחפש אותך ואת אישורך. לא את הסכמתך. את השלמתך. קבל אותי, כמו צלקת בפניו של בן אהוב, כמו את הצבע המתקלף בתמונה עתיקה ויקרה, כמו סדק בלכה של מכתבת הפאליסנדר שירשת מאביך.
מאז אני נודד עם חואן. במידה מסוימת אני סיפור הצלחה. אני משווק ברחבי היבשת את סחורות היהדות. חלקית אני חייב תודה לך ולעקיבא. היהדות אינה רק תודעה. היא מוצר. אתה זוכר את קולי. גם לאימא היה קול נהדר. ואני משמש כחזן בחגים, מכין את הנערים לקראת בר - מצווה, כולל עלייה לתורה ותודעה יהודית. מלמד עברית באולפנים מיוחדים. לחצתי את ידיהם של שרים ישראליים רבים שבאו למקומותינו להתבשם מניחוח יהודי. חואן תמיד איתי. לעת הצורך אני קורא לו יוחנן. יוחנן ויונתן.
אל תשאל אותי אם אני מאמין באלוהים. הוא קיים. אבל שאל אותו אם הוא מאמין בי.
אתה מאמין בי? אתה סולח לי שפרצתי לך את הגבולות?
אני י ו ד ע שגם אתה רוצה לפרוץ גבולות, לא את אלה, אחרים. הלא אנחנו טפסים דומים, ובעצם כל אחד רוצה לפרוץ גבולות.
כל אדם הוא טופס פגום.
כאשר אני עובר מעיר לעיר, ממדינה למדינה אני יודע שאני לוקח את עצמי אתי. אין מנוס. גם כשאני מטייל בקרטאחנה אני עדיין בבואנוס איירס. יותר נכון בבאסאווילבאסו. איך נאמר :"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". שלושתנו מטיילים :אני בבאסאווילבאסו, אתה בריו וקאוואפי באלכסנדריה. כל אחד בנפשו.
א נ י יודע שבורח ושבריחתי היא בלתי אפשרית. ו א ת ה ?
מבט רביעי
עדות המראה
אבי יודע שזה ניסיון שווא. שגורגיאס צדק - ולא סוקראטס - בסופו של דבר, כל אחד מאתנו יודע לספר רק על עצמו מתוך עולמן הצר של הנמלים.
ובכל זאת אני מנסה. כמו קו מקביל המשתדל להבין את מקביליו היינו הרבה ביחד. באמריקה הלטינית, בברית המועצות, באוניברסיטה. בשמחות ובהלוויות של המשפחה.
הוא בא אלי לשיעורים. יותר מתוך סקרנות אינטלקטואלית מאשר מתוך עניין. הוא היה, כמוני, אספן של ידע. באוסף היו חסרים לו כמה פריטים. הוא בא לרכוש אותם אצלי. את בולי היהדות החסרים לו.
- יש לך "יורדי מרכבה"? מה עם "ספר יצירה"?
אתוודה. אני והוא עסקנו בכל מבחוץ. כמו מנתחי גופות. הצלחנו להבין את מנגנון האמונה לאחר ביתור לב המאמין.
הייתה לנו ברית בין הבתרים חילונית.
כעת, לא רק מכיוון שגופו מונח לפנינו ככלי ריק, נראה לי שלמעשה - ואין זה חשוב כיצד הגדרנו את עצמנו - היינו משרתיו של מולך.
במבט לאחור גם הוא וגם אני.
תשאלי מה זה המולך? התנועה, הקיבוץ.
בגיא בני הינום היו הכנענים מקריבים את בניהם למולך. כדי שיצליח את דרכם. אנחנו הקרבנו את עצמנו למולך וכמעט הקרבנו את בנינו.
ההיסטוריה ריחמה עלינו ועצרה אותנו בטרם שלחנו את ידינו למאכלת.
אני לא מדבר כל כך על עצמי. בסופו של דבר תפסתי את העיקרון כמעט בראשית דרכי והצלחתי להיות קיבוצניק טוב ואיש אקדמיה.
אלישע הייתה בו דבקות - כמעט חילונית - בעקרונות. לכן זכה באמון החברים, בדבקות החניכים. לכן תקע את עצמו במשרד ובמשרה. האיש היה יכול להיות באקדמיה. דוקטור, כמוני. אפילו פרופסור. יש להטעים את הפה השנייה בפרופסור. פרופסור אלישע קריגר. זה נשמע יותר מרשים. ויותר צודק.
מה הוא? חבר בתנועה שהתפשטה מהאידיאולוגיה ובקיבוץ שפשט את הרגל. אל תעני לי. אני יודע שזה לא מדויק. שכולם אשמים: הליכוד, מפא"י, פרס, מודעי. ובכל זאת, זאת האמת היסודית. ככל שעברנו מפואר כך עתידנו מעורער.
מה עשה בחלקו בירושה? אבא קריגר זנח את עברו הקומוניסטי ובנה את עושרו ביערות אמזונס. אלישע נטל את חלקכם - גם את חלקך רגם את חלקו של קהת ומסר אותו באבירות לנעמן. את יודעת מה ההבדל בין ה' להנהגה הכלכלית שלכם? הוא יצר יש מאין - הם הופכים את היש לאין. רק הקיבוץ היה יכול להפוך את יערות האמזונס לנירוואנה. אלישע הכיר אותם. את ההסברים המפותלים והמפולפלים לכישלונם המתמשך. פעל מתוך דבקות. שמא הייתה זאת כפייה? חזרה מכנית על דגם התנהגות?
אבותינו מתו על קידוש השם. ה' הוא פירמה מבוססת. הוא פועל - יש תעודות בידינו! שלושת אלפים שנה, אולי אפילו שלושת אלפים ארבע מאות.
אנחנו עברנו למולך.
לכאורה חדיש, מחודש. רציונאלי!!
מרכס ואנגלס. עכשיו בלהיטות של מאמינים חדשים עוברים למרכס אנד ספנסרס.
מאות מילטונים פרידמאנים מהדורת כיס מסתובבים בתנועה ומשווקים תורתם.
בשביל זה עלינו? כדי למכור ברווח? בשביל זה נפרדתי מהורי שאהבו אותי, שאפילו הסכימו עם דעותיי, שנתנו מחסה בביתם לחניכים נמלטים מהוריהם האנטי ציוניים. "פה נחיה ופה ניצור", פה נרוויח ונמכור! מרכס ואנגלס עדיפים על מרכס אנד ספנסרס. אבל הם כבר לא מוכרים דבר.
היינו בקודש הקודשים הז"ל שלהם, הקרמלין, .עם אלישע. המאוזוליאון של לנין. הכל ריק. נשארו רק הקליפות של המשטר, הקרום היבש של האידיאולוגיה. אין היום בעולם איש יותר מת מלנין. הם נשארו עם הקרמלין ועם המאוזוליאום.
אנחנו עם חדרי האוכל. עם חדר אוכל ריק. מתי הפסקתם לאכול ארוחת ערב? מתי תפסיקו את ארוחת הבוקר?
בכל קיבוץ עומד חדר האוכל במרכזו. הוא האקרופוליס שלנו. בערי אירופה העתיקות מתנוססת הקתדרלה במרכז.
בעוד אלפי שנים נצליח לפוצץ את העולם. יצורים אינטליגנטיים מגלאקסיה אחרת יחקרו את כוכב הלכת הריק ויגלו את יישוביו. במרכז כל יישוב יגלו בניינים ויסווגו אותם לשני סוגים: בתי ממשל ובתי פולחן. הפסלים הנוצריים והפגניים יזהו את בתי התפילה. המיחרב יזהה את המסגדים כבתי פולחן.
רק חדרי האוכל הקיבוציים יעמדו כחידה. "אין ספק שאלה בתי פולחן" יכתוב הפרופסור המכובד מהגלאקסיה "על כך מעיד מיקומם המרכזי והנישא" ולאחר מכן יוסיף כמי שמודע למגבלות המדע: "נציין עם זאת שלא נמצאו שום פסלים ועל כל פנים לא פסלים זהים וקשה לנו לעמוד על טיבו של הפולחן הזה". הדבר שיקשה עוד יותר הוא הימצאם של כלי אוכל. על כך תבוא סברתו של החוקר הנכבד : "נראה שהאוכל היה חלק מרכזי בפולחן של קבוצות אלה. אך בשום פנים לא נוכל לעמוד על טיבם של האלים להם סגדו."
במקדש שלנו אין אלוהים. פעם היו תחליפים. ממלאי מקום. סיסמאות.
היום יש רק מולך. מולך בידוע אינו אל.
יש לנו יישוב ובמרכזו מקדש ריק מאלוהים.
מטאפורה חדשה - באה לי עכשיו - על הקיבוץ. הקיבוץ כמאוזוליאום של לנין. פני שעווה חלקים ובהירים, עבר אדיר של שידוד מערכות, של מעשי בראשית. ובפנים הרקב.
אני מנחש אותך אומרת: מה זה? מה אתך? מה קרה לך היום? ואם כך מה אתה עושה ב"מצודה".
אני חי, גם אני מתוך כפייתיות נירוטית, כמי שחוזר על טעותו. חוץ מזה נוח לי. גם קיבוצניק וגם מרצה. כאשר הקיבוץ יתפרק תישאר לי הפנסיה מהאוניברסיטה. מה יישאר לך בנעמן? אני יודע שכל היתר, אלה השמחים לאידו של הקיבוץ, אינם טובים מאתנו. אלה מזמן עבדים של בעל. שרצו, על ידם, כת נזירים ייצוגית וזולה.
מה עושה אדם שמקדשיו נשרפים מול עיניו או - גרוע מזה - מתרוקנים מול עיניו? במיסטיקה היהודית עוברים חמישים שערים ומאחורי שער החמישים קיים האלוהים. מה עושה אדם ששער החמישים שלו נפתח לפניו והוא רואה את האין מאחורי השער? בגיל חמישים ושתיים יחפש מקדש חדש? שערים נעולים אחרים?
אם אין אלוהים יש שטן.
היה לנו וויכוח על הרע המוחלט. אני גרסתי מעבר מדורג, בלתי מורגש כמעט מהטוב אל הרע. שינויים כמעט בלתי נראים לעין. הוא עמד על זכותו להגדיר את הרשע המוחלט: הנאציזם. הוא שדיבר על סוציאליזם בקצב של סמבה, על מרכסיזם חייכני התחיל להתבטא במושגים של שחור - לבן, של הכל או לא כלום, של מלאך ושטן.
אולי לאחר שהתייאש מן הרחמים הלך לתור אחרי השטן.
מבט חמישי
שאלת הצדוקים
חמסין
זה ימים איני רואה את ההר,
לא את קיר הזכוכית בין הר להר
לא את הדקלים.(...)
רק הים רצפת שיש במקדש עתיק
הים שריקע את ההר.
דוד רוקח (מקיץ אל קיץ)
יצא מהר ככל שאפשר לו מצבו מחדר הטיפול הנמרץ.
הייתה בו עדיין תחושת הכבדות. כמי שמתעורר לאחר ליל בלהות וזוכר נפילה אין סופית לבאר אפלה. אם לדייק הנפילה התחילה עם אותה מכה בחזה - מכת אגרוף זעיר ומרושע. לאחר מכן רק אפילה ושקט. מדי פעם קולות מוכרים - ומוזרים - שחודרים מעבר לאפילה. כמו מנגינות רקע. קולות שלא תמיד זיהה : ציפורה, קהת, אפרים, אבקאסיס, יונתן, יונתן? מה הוא עושה כאן? עקיבא... קולות נוספים שלא זכר. כולם ניסו את קולם מתוך מאמץ ניכר היה יכול לשחזר את דבריהם. לכל הפחות חלקם.ד יברו אליו ועליו. הזמיר, התוכי והעורב מספרים על אלישע?
עם היציאה אל הפרוזדור, כאילו האור חדר אליו, חש כעין קלות זריזות של בוקר. מתוך הטנגו עבר אל סמבה.
ציפורה, שבילתה את הלילה בפרוזדור, הייתה רדומה כמעט ולא הבחינה בו.
לא התעכב. עבר על ידה ובזריזותו שעכשיו התגלתה לו, עבר כרוח פרצים והגיע, בשניות, מבית החולים אל התחנה המרכזית הסמוכה.
למרות שהשתוקק להגיע הביתה ולראות את קהת - אולי בפעם האחרונה החליט לנסוע דרך הדר וליהנות מצפיפות האוטובוס.
הרבה פעמים היה מעדיף להגיע לאוניברסיטה מהדר ולא ישירות, עם ה38, מהצ'ק פוסט. הפעם עשה את הדרך חזרה, לנעמן, דרך הדר.
כמעט התפתה ועלה לאוניברסיטה.
הפעם, באוטובוס הדחוס, החוויה הייתה שונה. לא אותו ריגוש. שמע את הקולות, ראה את הפנים. בראי ראה נערה שישבה בספסל הראשון. זה המיועד לכוחות הביטחון. עצמות לחיים בולטות, שער שחור משוך אחורה, עיניים חומות מתחת לריסים ארוכים. בת 15? לא נאה במיוחד, אך נאה בכל זכויות החמדה שהעניק לה הגיל.
החוויה הייתה שונה. הוא ראה ושמע בו זמנית, בכעין ערפול חושים מחודד, כמי שמוזג לכוסו ויסקי וג'ין, ושותה בלגימות ארוכות. עכשיו במעמד הר סיני פרטי הוא ראה את הקולות.
גם התגובה שונה. פעם העיניים היו מצווים, הנחיריים מתמלאים בריחות והפקודות יורדות לאיברים. עתה איבריו בני חורין והפקודות לא נתקבלו. אולי גם לא ניתנו.
למה להרחיק עדות? ממש לידו עמדה נערה אחרת, נאה באמת. גוף צעיר ומוצק. ניתן לנחש, לחוש מתחת לבגדים, רך ומוצק. משהו במבטה רמז שהרכיבה משקפי מגע. כיצד תיראה במשקפיים? הרכיב עליה משקפיים בדמיונו ופתאום נזכר. זאת בתו הצעירה של עקיבא. היא כנראה בדרכה לאוניברסיטה. אצלו שום דבר. ולא בגלל הקרבה שהתבררה לו עתה. נזכר במאיאקובסקי: "ענן במכנסיים". המין הפך למטאפורה.
ניסה את כוחו ב"תרגיל המבט". לעתים קרובות היה בוחר "קורבן", מביט בו מאחור במבט חודרני, פולשני ועיקש. הנערה הייתה מסתובבת כעבור כמה שניות, לכל היותר חצי דקה, כאילו מודעת לכוחו הנסתר. הוא היה מיתמם, מביט הצידה. ומחייך.
חזר אל השחרחורת שמאחורי הנהג. אורלי זה שם מתאים. הביט בה. הקפיד להביט בה מאחור ולא בבבואה שבראי, כדי לשמור על כללי המשחק. אך בכל זאת שילב בדמיונו את המראות. והם לא שלהבו אותו. היה יכול להתעכב על כל קו, על כל תו, להחליק עליו. בעורפה של 'אורלי' הייתה פלומה אפלה. בדמיונו התיר את החזייה, כמי שפותר חידה ידועה מראש. ראה אותה קודם בראי. השלווה הריגושית נצמדה אליו, כאובך של שרב השוקע על עיירה דרומית נרדמת.
התמיד במבטו, כפי שהיה מצמיד את עיניו לכוונת באימוני הירי. ירה ב'אורלי' יורה ומלקוש של מבטים טורדניים, סקרניים, מלוכלכים, חצופים וגסים כשירי קרנבל. 'אורלי' בשלה. צופה קדימה אל נופי רחוב הרצל. כל עוצמתו הנפשית, המגטונים של תשוקתו - האומנם תשוקה?, התנפצו בעורפה לגרגרי אבק שוקע.
בחוץ היה - אומנם - חמסין והוא חדר אל האוטובוס. במשך הזמן התברר לו שבימי שרב הרבה לחשוב על המוות. על המוות כתופעה אישית. לא כמושג פילוסופי. לא סימן במפת דרכים, אלא מצוק ממשי המתגלה, בלתי צפוי, במסע במדבר.
השרב היה בחוץ. אבל הוא היה גם בלבו. פעם כתב שירים לציפורה, כראוי, בספרדית.
Cada hombre lleva consigo – siempre su noche y su dia
Para aquellos que se aman – sale el sol en la neblina
ניסה את כוחו בתרגום :
כל אחד נושא איתו - תמיד היום והליל
ולאוהבים, תמיד - יש שמש בערפל
נוסע אדם באוטובוס עירוני ובלבו שרב. ולא שמש. והעיסוק הטורדני, כמו גחמה של קיסר רע לב, במוות.
עזב את 'אורלי' לנפשה. היא ירדה בפנייה לקריית אתא. זז אל החלק האחורי של האוטובוס. התמקד בניסיון נוסף.
ענת. הפעם לא ניחש את שמה, אלא קלט אותו מתוך השיחה הערה שהתנהלה בינה לבין חברתה. לא ניסה אפילו לתהות על קנקנה ולהתוות דמותה תוך כדי חיבור פיסות המידע שנידבה השיחה הקולחת. התמקד במבט. ללא רחמים וללא היסוס, כמי שאוחז במקלע ומרסס בהתמדה פתח של מערה ממנה מנסים לצאת מחבלים. ענת לא הגיבה. שום הפניית ראש, שום סימן של אי נוחות. כאשר ניסה להקשיב, בחלוף דקה ארוכה של מבט עקר ומסורס, קלט את שמו של אביב גפן.
מחשבות המוות, תחושות המוות, שוב תקפו אותו. כנחילים של זבובי בקר.
מיואש מניסיונותיו הכושלים ב"תרגיל המבט" התפנה לתחושה מוזרה. כאילו מביטים בו. ייתכן שזה קרה כל הזמן, אבל התחושה התחדדה במוצקין, זמן מה לאחר ענת.
האוטובוס היה יחסית ריק. הלא אלה הן שעות הבוקר והוא נסע בכיוון ההפוך של היוממות. היו מקומות ישיבה. עם זאת הייתה לו תחושה של דחיסות. נוכחות חודרנית, פולשנית, ובלתי נראית.
ישויות עברו דרכו והוא עבר דרכן, בצמתים בלתי נראים. רואות ואינן נראות.
הוא הבין מה אמרו קדמונים? "הגוף קברו של הנפש".
ומה היא הנפש בלעדיו?
תודעה טהורה, מהות, אידיאה, מוחלט ללא מקרה, כוח ללא פועל, זיכרונות בלי עתיד.
מה שלומך, אפלטון ידידי. איך אני יודע שאינך איתי עכשיו בדוחק זה של נפשות אילמות. אולי החלטת, מתוך שעמום ממושך, לתייר בארצנו.
הרי לך אהבה אפלטונית, כטעמך. כיצד מתממש ארוס שאין בו ממש? כיצד אתה מתקשר? (תיו פתוחה).
מה נעשה בלי הגוף, אחא?
מה אני עכשיו? רוח, נפש, נשמה?
התגעגע לגופו שנשאר אי שם, מאחוריו, בבית החולים. הנפש אדון לגוף. אבל למעשה אין לה קיום בלעדי המשרת הכנוע והמתחסד. לפקודתך, גברתי. אני עבד כנעני לך, עלמתי. צוויני ואעשה. אך שתנסה לצאת לבד, בגפה. לחלוטין בגפה. אז יתברר מי העבד ומי השפחה.
בהארה חד פעמית, כמי שצופה בהתפוצצות גרעינית, הבין את המושג "רוח רפאים".
אפלטון, אחא, אתה יודע שיש לנו אפלטון בארץ. לא, לא אייפלטון ולא אייפלטאון, אלא אפלטון, ממש, על שמך. לכאורה, ניצחון. תגיד הרי זהו ניצחון הרוח. אי שם בלבה של אסיה משכיל מקומי מחליט לקרוא לבניו בשמך ובשם תלמידך. והשם קורם אור וגידים בתעודת זהות ישראלית מאוחרת לך. אבל אתה קיים בזכותם. אם הם יחליטו להתנתק ממך, אתה תתנדף מספר הטלפונים. כי גם אתה הנך עוד רוח רפאים כמוני.
מיואש תפס מקום בספסל האחורי. כל הדרך עד נהרייה לא השתחרר מתחושה של גודש. חלום בלהות שאתה מתעורר ממנו למחרת, בלי אף תמונה ברורה אך בלב חרד. אולי הצטרפו אל אפלטון חיילי נפוליאון שמתו במצור על עכו?
מנהרייה המשיך לנעמן.
פנה למוסד, שהיה בין קיבוצו לבין מצפה - ים.
הגיע לחדר של קהת. עם הכניסה למוסד הפרידו בינו לבין יריב. טעו, כמובן. יריב היה בחדר. הם דנו - בוודאי לא בפעם הראשונה, בפרשה המוזרה. קהת היה עוד נער, אך הייתה בו מוצקות בוטחת, כאילו חצבו אותו מסלעי ההר שמתקרב לחוף. הקווים העגולים של המתבגרים קיבלו אצלו תפנית חדה, מרובעת. כעת, כשגופו מולו, תפס אלישע את הדמיון המובהק ביניהם. ראה את עצמו בילדותו, אי אז בקופאקבנה. עיניים כחולות, שיער זהוב ומתולתל, אף ישר, אפילו סולד במקצת. מראה ארי מובהק כמעט. אבל קהת היה רחב כתפיים ממנו. כאילו גן אחד של איכר באווארי, החליט להכריז על קיומו. לידו בלט יריב נמרץ ונמהר.
- יש דברים שלא יודעים. או שלא מספרים לנו.
- מה לדוגמה?
- אתה יודע שמצאו מזוודה. איזו תעודה הייתה במזוודה?! אימא בוודאי סיפרה לך. התעודה של אליסאו לייפארט. למה היה צריך להיות לייפארט ולא קריגר?
אלישע חישב את מהלך העניינים: אבקאסיס מסר לאפרים, אפרים לאשתו, כמובן בסודי סודות, זאת לנאווה והרי...שער! יריב מוסר לבנו את הכינוי.
- מה כל כך מוזר? לייפארט זה שם המשפחה של אמו. אבא עשה איתי את עץ המשפחה. יש לו ארבעה שמות משפחה : קריגר - יזרניצקי מצד אבא ולייפארט - אשנבאך מצד אימא.
אלישע עסק אמנם אתו באילן היוחסין. עשה ואת ביסודיות של תמחירן, תוך ציון כל פרט, כאילו מדובר היה בשושלת האבסבורג. אך היה משועשע מהדיוק בו קלט אותם קהת. בור סוד שאינו מאבד טיפה. כך כתוב ב"פרקי אבות"? אבל בנו היה כמעיין המתגבר.
- לא סיפרתי לך. אבל סבתא, אמא של אבא, לא הייתה יהודייה.
- מה? היא הייתה גרמנייה, אמיתית, נאצית?!
- היא הייתה דווקא אנטי נאצית. אתה יודע מה? היא הייתה קומוניסטית. היא וכל המשפחה. אתה זוכר שרצו לקרוא לי קארל?
- אז מה?
- תשאל אותי למה.
- אני שואל. בעצם אני יודע. יש לך שני דודים אחד מצד אבא, קארל, ואחד מצד אמא, קרלוס.
- אבל למה קראו לו כך לדודי? תנחש. על שם קארל מארקס. ועל שם עוד קארל. ליבקנכט. תגיד ליבקנכט.
אלישע נהנה. קהת הגה בדיוק את השם הגרמני - צרור עיצורים שלם - תוך כדי חיקוי של המבטא היקי - היוד בשפתיים מעוגלות. אך לא הספיק להשתהות בהנאתו, כי קהת המשיך בשטף דיבור שלא הכיר בו עד כאן.
- הלייפארטים היו קומוניסטים, אבל היה עוד ענף במשפחה. תיאודור לייפארט היה מנהיג המפלגה הסוציאליסטית.
- אלישע זכר שהוא ציין זאת. לא חשב שבנו יזכור. בעצם למה לא? אלישע זכר כל פרט. קהת ירש את זכרונו.
- לאח הבכור קראו קארל ולאחות הצעירה, לסבתא, מרגרט. סבא קריגר התחתן עם מרגרט לייפארט. אז אבא הוא אלישע קריגר לייפארט.
- מה עם הנשק? ממתי אבא שלך יוצא לטייל בבוקר באופניים עם אקדח?
אבקאסיס היה מפורט בדיווח ושרשרת המידע פעלה כיאות. לקח איתו קולט 45 שהוא יעיל ועוד דגם מיושן, אבל מקצועי, קולט פייטון. את הפייטון קנה ב"הזדמנות", באלפיים ש"ח.
- אתה יודע? כאן כולם יודעים לדבר. לרוץ ולספר ל"חברה". אבא יודע לשתוק.
קהת איבד משלוותו. הדבר ניכר בקולו שקיבל גוון צורמני - צרחני. עם זאת היו דבריו כאבנים כבדות, כל מילה במקומה, מדודה ושקולה.
- הוא גם יודע לעשות. בארגנטינה היה חבר בארגון ההגנה היהודית. היו גומרים חשבון עם הנאצים. במכות. הוא היה "כלי". פה שלחו אותו לשריון.
מתוך תחכום או בהיסח הדעת קהת מסר רק חלקיק מהמידע. אלישע היה משתתף באסיפות של ה"גבארדיה הנאציונליסטית" (המשמר הלאומני) ואוסף כתובות תמונות ומידע. בפעולות, במארבים ובמכות לא השתתף, שמא יזהה מישהו מהקורבנות את ה"בראסילניו לוקו" (בראזילאי מטורף), בנו של מהגר נאצי שהיה משתתף דרך קבע בפגישותיהם. היה לו שותף, דניאל סוארס, גם הוא בן לנשואי תערובת וגם הוא ערל, קרוב רחוק של עקיבא. היו באים בנפרד והולכים בנפרד, מקפידים על ניתוק ועל דממת קשר. אך שמרו על קשר עין כדי שיוכלו לדווח, אם משהו קורה.
- הוא "כלי" או יש לו "כלי" - התחכם יריב בדו - המשמעות של הסלנג.
קהת התעלם מההתגרות. הוא גם לא ראה אף פעם את אביו עירום. העדיף לספר על גרמניה.
- לאבא יש חשבון ארוך עם הנאצים. סבא לא היה ציוני וברור שגם לא סבתא הגויה. הם היו קומוניסטים. מושבעים. תן להם מארקס ואנגלס. ואז באה שרפת הרייכסטאג.
קהת נתקע. הבין בעליל שבן שיחו לא ידע על מה מדובר. החליט על קיצורי דרך.
- בראשית 1933 הנאצים שרפו את הפרלמנט הגרמני, האשימו את הקומוניסטים וניצלו את העניין למשטר של טרור. אז סבא קהת החליט להוציא את המשפחה מגרמניה.
קהת סלח לו על קיצורי הדרך: על ההולנדי המטורף ואן דר לובה, על דימיטרוף שהצליח לעמוד על חפותו, על קארל ארנסט מהשטורם אבטיילונג שאירגן את הפרובוקציה. זאת גם הייתה תמיד דרכו: להתעכב במה שחשוב. אבל אולי גם קארל ארנסט הוא חשוב. ההחלטה נתקבלה לאחר שרפת הרייכסטאג, אבל קהת קליגר הסבא קנה את הכרטיסים לאחר ה 30 ביוני 1934."במקום שאין רחמנות לאלף נאצים אין לצפות לרחמנות", אמר לאחר שהתברר שחוסלה ההנהגה של השטורם אפטיילונג.
סבא קהת לא ערך דיונים ממושכים. לקח את אשתו, את בנו, את כלתו ההרה והלך אל הארץ אשר הראתה לו הוויזה. אבא קריגר התווכח אבל התרצה. בעומק נפשו ידע שאבא צדק ושגרמניה היא ארץ ארורה. גיסו, קארל לייפארט נשאר, נעצר ונרצח.
אלישע נתן לבנו את שמות של נושאי ההכרעה :של מי שעזב ובחר בחיים, של מי שנשאר ובחר במאבק... ובמוות. שרלי קהת הכריע בעד קהת.
יריב הפסיק את הרהוריו ההיסטוריים.
- הי, עוד חמש דקות שנאבל יגיע לכיתה. אני אצלו "על הכוונת" ואין לי כל חשק ש"יתעלק" עלי.
הנערים עזבו את החדר במנוסה מאורגנת. תוך כדי הליכה לקחו את הספרים ואת המחברות, סגרו את הסנדלים (השג אחרון של שנאבל: סנדול התלמידים).
אלישע נשאר לבד. היה תמה. הוא אכן דיבר - הרצה - וקהת הקשיב. אף פעם לא העז לשאול את עצמו מה בעצם קולט בנו. דבריו היו אולי כגשם ממושך וטורדני על ארץ ערלה. והרי השדה מצמיח שיבולים. האם לאפלטון היו בנים, בנים ממש? לא ברור. הוא כנראה עולה על אפלטון, בבנו זה שיורש אותו, ששמע אותו לא רק באוזניו ובמוחו, אלא באותו דם עתיק, באותם הגנים שהנם למעשה האלמוות.
הוא אפילו הצליח לתקשר אתו, למסור מסר, לחדור דרך חומות המבצר.
נטול גוף אך הלום אמת שלא ידעה אלישע חש שהעשיר במשך המסע.
רצה לראות שוב את החוף. פנה לשם במהירות. וויתר על כלי תחבורה.
בשובבות שאל את עצמו כיצד יהיה להצטרף לרוכב אופניים, כנוסע סמוי? ראה את אפרים שנסע בכיוון. אך וויתר.
היה בוקר חמסין. מאחורי מצוק הכורכר צפה בים. הוא היה שקט, כחלחל, אפרפר, בלתי מוגדר. האם היה עוין או נראה לו עוין. האם זה היה ים? באובך הרוגע, המשמים ששקע על הים, היו גליו נראים כמרצפות שיש. הדמיון בנה גם עמודים ותקרה עתיקה. מקדש עתיק.
בית משפט שהולכים בשקט בשביליו.
ים של בוקר חמסין.
שערים ננעלו לפניו.
פתאום הרגיש שכוח שאין לו שליטה עליו מעביר אותו במרחקים בכעין מנהרה, כגרופת בצינורות המוביל. הוא עשה את דרכו חזרה - פאלינדרום - דרך כל התמרורים, אל התחנה המרכזית של אגד חיפה ואל בית החולים.
בוודאי ציפורה לא זיהתה אותו כשעבר על פניה ביעף.
בחדר טיפול נמרץ הוא איבד את תודעתו.
- גברת אני מקווה לטוב.
אחד הרופאים, דוקטור רשף, פנה לציפורה.
- בעלך היה במצב קשה. אבל ברגעים האחרונים קצב הלב הולך ומתייצב. זה היה עניין של שניות, חשבנו שהגיע הסוף. עד לתגובה המהירה והחיובית. שוב אני אומר לך. בעלך, כנראה, מתאושש.
19 בספטמבר 1992.. השעה 11.30
Comments