לחם קודש - קעהאס קליגער

לחם קודש (דאס הייליקע ברויט)

שחר.

בערפל הזהוב של עירי

צובט אדם

כפירורי שמש שבורים

את פת השחרית

המבוישת והקדושה

ותולה בקירות

את עיניו הבורקות,

כשתי ציפורים של אש שחורה.

אותן ציפורים יש להן מקורים

והן מנקרות את פני השחר,

אותן ציפורי אש שחורות

מקשטות את היום הצעיר בכתרי אפר.

בבטון של ארגזי הבניינים המעוננים

מצטללים צעדיו ההולכים למרחק

וראשו בצווארון המורם

מתנדנד, צלוב

על עץ חורף ערום.

בערב מתנוסס בענן

רעמתו המאובקת חלום.

אני רואה:

מאותה רעמה

פורץ כוכב, שיבולת, יונה.

יד קטנה של ילד – כמו ענף קטן.

אני שומע:

מסביב לרעמה

מזמר בכיו הראשון של הכאב.

אני אומר:

לחם עוני זה הוא קדוש,

אני אומר –

זה לחם אלוהי.

וכאשר הלילה מושך אל האזוב העבש

את קרונה השחור הרועש,

מתנדנד עדיין האדם ,

כאל אשר מסומר אל עץ הסבל.

וכאשר נופל הוורד הראשון של אור,

כפצע פתוח בפניו,

עולה הקודש הזוהר

על עשר אצבעותיו העקומות,

אותו קודש זוהר הוא יפה

מאורו של לוח עשרת הדברות הישן.

מאוחר יותר -

כאשר הפליז הקר של הירח

מחליד את הארגמן בכחול הלילה,

העשב נעשה נמוך,

העצים מצטמצמים בצל,

השקט היחף מתנשף

תחת מדרגות אבן ופינות,

ויללת הרוח

ממהרת, חסרת כיוון, בכביש הנרדם,

נפקחות עיניו

כבארות צער עמוקות.

צערו של אדם אשר חי מתוך מוות

ומת בחיים.

אני אומר:

בערפל הזהוב של עירי,

בוצע מישהו מכיסו,

כמו שמש – כזית - תאב את לחמו,

העני והקדוש,

ומתנדנד ארוכות בין צללים ,

המסתכלים בו -

בעץ הליל הקוצני של הכאב

כה זוהר וכה יפה -

יפה מהאל הצלוב.

**

בואנוס איירס 1951