1940 הייתה שנה רעה לעולם גרמניה כבשה את צרפת, את הולנד ואת בלגיה, את נורבגיה ואת דניה.
חוזה עם ברית המועצות שמר על עורפה המזרחי. ברור היה שאלף שנות הרייך כבר החלו. רק בריטניה נלחמה. מלחמת האזרחים בספרד נסתיימה בניצחונו של פראנקו, אשר נתמך על ידי הציר.
בארגנטינה רמון ס. קסטיליו, שעלה לכס הנשיאות לאחר התפטרותו של אורטיס, לא הסתיר את אהדתו למעצמות הציר. האם היה כאן נהייה של השמרנים אל הנאציזם או רק הימור לטובת מי שנראה כמנצח. בעולם היה דרוש אומץ רב כדי להיות דמוקרט.
1940 הייתה שנה רעה במיוחד ליהודים, גם אם לא כולם ידעו כבר זאת.
נחום עדיין למד בתיכון, בכיתה י'. הרבה דברים כבר היו מאחוריו. הרגיש הרבה יותר ביטחון. בצורה מוזרה, אם כי גם במתמטיקה לא הצטיין פחדו הגדול היה מפני ציור. נודה על האמת. פחדו היה מוצדק. ייתכן שהוא ראה נכוחה את המציאות. אבל אף פעם מוחו לא שכנע את ידו שתציית ותצייר במדויק. מה שעיניו ראו. אנשים רגילים היו אולי מבינים את חולשתו ומשלימים אתה. לא כך המורה לציור שהייתה שולחת אותו שנה אחרי שנה להיבחן בחינת קיץ במקצוע. כאילו ניתן לשנן ציור כפי שלומדים דקדוק. לאחר שבמבחן ציור בדצמבר לא היה יכול לשכנע אפילו את עצמו שהוא התכוון לצייר אגס. לא כל שכן את המורה, נשלח שוב להיבחן במרץ. למזלו הבוחן במרץ היה אדם אחר המוכן לקבל שכשרון הציור, כמו היופי, הוא מתת האל. אבל הציפייה למעמד המביש – מבחן מעבר בציור - היה מספיק כדי לקלקל את חופשת הקיץ. נודה שזאת הייתה צרה מינורית. בשלוש השנים שלמד בנוגוייה, נחום התבגר, התגבר על חששותיו. היה מוכן ללמוד כבר בבירת המחוז, לסיים שם את התיכון.
נמשך אחרי שלוש תאוות: פוליטיקה, סיגריות ועיתונים. שלוש תאוות שילוו אותו במשך כל חייו. אביו מימן את האחרונות. לראשונה דאג בעצמו.
כבר בבואו לנוגוייה, עיר נפה במחוז אנטרה ריוס בה למד, נחום היה רדיקאל, תומך במפלגה הליברלית הארגנטינית, מפלגתם של המעמד הבינוני ושל המהגרים, ביניהם היהודים. אביו היה רדיקאל, גם דודו. איריגויין מנהיגם, הודח במהפכת 1930 שהעלתה בפעם ראשונה לשלטון קבוצה צבאית לאומנית. נחום – שהיה בן שש כאשר המנהיג הופל, הזדהה אתו. ההמון ששדד את מעונו של איריגויין ברחוב ברזיל מצא את ביתו העני של מי שלא ניצל את השררה. אביו העריץ את הגינותו. נחום אתו.
בחופשת הקיץ של סוף 1940 נפגשו בעיירה טעונת אבק, באנטרה ריוס. בה הוא גר שלושה מעגלים: המעגל הגדול של הפוליטיקה העולמית, המעגל של המציאות המדינית בארגנטינה והמעגל המצומצם של משפחתו: משפחת יזרניצקי.
הפשיזם שהשתלט כמעט על אירופה כולה שלח זרועות תמנון אל שאר היבשות. הזרוע העיקרית בארגנטינה הייתה האליאנסה הליברטאדורה נאסיונאליסטה – הברית המשחררת הלאומנית. היא והעיתונים הקשורים איתה:"קאבילדו" ו"פאמפרו" הפיצו את הבשורה של היטלר ושל נביאו רוזנברג: היהדות הבינלאומית מחרחרת מלחמה. היהודים המקומיים הם טפילים ומרגלים יהדות משמעה קורופציה וסובוורסיה: השחתת מידות וחתירה נגד השלטון.
מחקרים קשרו בין אנטישמיות לבין השכלה. או היעדר השכלה. עוד כאשר היה ביסודי והמורה – שהייתה גם סגנית המנהל - העירה הערה אנטישמית, הזכיר לה נחום שישו היה יהודי. על כל פנים מצד אמו. ההערה לא נתקבלה. בשום פנים לא יכלה המורה בכיתה ה' להסכים בכך שבן האלוהים היה יהודי. נחום שלף נשק סודי וכך הוא חשב, משכנע: אבל,סניוריטה. בלוח השנה באחד בינואר מצוין במפורש: ברית המילה של אדוננו. ברית המילה, סניוריטה.
נחום חשב שזאת תשובה ניצחת.
- מה אתה אומר לי ברית מילה, חסר בושה, חצוף.
לנחום התברר שגם אם ישו אכן עבר ברית מילה, המורה שלו - שהיא גם המורה שלו ללשון – אינה יודעת מה זה בעצם 'ברית מילה'. אכן היו אנטישמים בורים.
אבל הוגו וואסט, המנהל של הספרייה הלאומית היה גם הוא אנטישמי. ספריו "הקהל" ו"זהב" הפיצו את הגרסה על הקשר היהודי העולמי. אנלפבתים ומשכילים היו מאוחדים בבשורת האנטישמיות.
העיירה של נחום זכתה והפכה למרכזן של שתי תופעות יסוד. שיתוק הילדים עשה בה שמות.
דוקטור אגוסטיו פיאצלי, מועמדה של אליאנסה למושל המחוז גר בה. האם יהיה נועז לגרוס קשר כלשהו בין שתי התופעות או יותר נכון קשר לזהותו הפוליטית של דוקטור פיאצלי. היה בעיירה רופא נוסף. יהודי. לא קשה לנחש. משום מה חוליו הבריאו יותר מהר, השתקמו יותר. הכל עניין של מזל. על כל פנים - לא ברור כיצד הוא השיג את התעודה – היה אומר פיאצלי – למרות כל מאמציו וחרף העובדה שדוקטור גרונמאן היה יהודי, רוצח-אל לפי התורשה ולפי הירושה, לקוחותיו התרבו – ואפילו הבריאו.
מטען השנאה של דוקטור פיאצלי חיפש מוקד קרוב, זמין ובעיקר קל. מצא אותו בדמותו של מארקוס יזרניצקי.
מארקוס היה העשירי מבין האחים יזרניצקי. הראשון שנולד במאה העשרים. הראשון שנולד בארגנטינה. הוא והאחות שפריניה היו האחרונים להיוולד. והוא היה בן זכר.
זכה והיה בן הזקונים לגרשון ולפנינה יאזרניצקי והאח הצעיר לתשעה אחים ואחיות מבוגרות.
חלק מהם היו בגיל העמידה ונשואים. אחיו הבכור, אפרים הירש, היה כבר בן שלושים. חלק מאחיו תפקדו כעין דודים. להוטים אחרי הצעצוע החדש והחי. רק יעקב וחנן – אליעזר, האחרונים שנולו באירופה היו קרובים לו בגיל. האחים הגדולים פינקו אותו, הצעירים יותר ליוו אותו וסלקו מכשולים.
ארגנטינה הפכה אצלו לארץ המובטחת, במשפחה אשר לגביו הייתה זבת חלב ודבש.
הוא נטמע בארץ החדשה. רוסיה, אוקראינה לא היו לגביו זיכרון, אפילו לא זיכרון ארור.
כמו כולם הלך לבית הספר במושבה היהודית שבו למדו מקצועות כלליים ומקצועות היהדות.
גדל להיות גאוצ'ו יהודי. ניגן בגיטרה.
היה הראשון ששירת בצבא ארגנטינה. אבותיו ביבשת המקוללת ניסו להשתמט מהצבא. לרוב הצליחו. אפילו אם נאלצו להטיל מום בגופם ולחתוך את הבוהן. הוא הלך בחדווה. והצטלם במדים. החייל הראשון במשפחת יאזרניצקי, אולי הראשון מימי בר כוכבא.
נראה יפה במדים. אולי לא מרשים. כמו כל היאזרניצקים היה נמוך קומה. נמוך קומה ומוצק.
כמו גזע עץ.
היה מי שהתרשמה ממנו. למרות הקומה הנמוכה. קראו לה אידה. כמו האופרה, שאביה אהב. הסברה נכונה. לא היו הרבה אוהבי אופרות בין המהגרים היהודים. מארקוס, הנצר הארגנטינאי הראשון של היזרניצקים גמל לה אהבה. אביו לא רצה. גם לא אחיו המבוגרים יותר. לגביהם בכל זאת הייתה זאת חציית קוים של האח שהיה להם כבן.
כמובן שהשניים התחתנו.
האחים הצעירים יעקב, חנן אליעזר, האחות הקטנה שפריניה תמכו בו, אולי בלית ברירה.
לקווי הייחוד שלו: הראשון שנולד בארגנטינה, הראשון שנולד במאה העשרים, הראשון ששירת בצבא הוסיף: הראשון שנשא גויה.
הוא היה הראשון שהגיע לעיירה. אולי כדי להשתחרר מהלחץ המשפחתי.
הקים את סניף הבנק הראשון. בנק של אנטרה ריוס. אדם יוזם. כפי שאחיו, חנן אליעזר – חוליו - בנה את הבית המודרני הראשון במושבה בה גרו, מארקוס בנה לסניף של בנק אנטרה ריוס בניין יפה, מרשים. בתי העיירה היו בנויים לבנים חשופות. הבנק היה הבניין הראשון שקירותיו כוסו בטיח. הביא תוכניות אשראי חדשות. בעיקר הביא פתיחות. רוב לקוחותיו היו חקלאים, מתיישבי דרום אנטרה ריוס.
נולדו ילדים. את הבן הזכר לא מל. אך גם לא הטבילו, לא אותו ולא את האחות. כשיגדלו יבחרו.
בינתיים הוא לא הלך לבית הכנסת. אלא כשהזדמן לעיר המחוז או לבואנוס איירס בימים הנוראים.
בעקבותיו של מארקוס באו לעיירה שני האחים הקרובים לו בגיל: יעקב וחנן אליעזר. בראשית שנות השלושים היו שלושת האחים יזרניצקי כבר בעיירה.
היו ביחסי קרבה. למרות חציית הקווים אמו של נחום, רוסה, גם היא שמרה על יחסי קרבה עם הדוד ועם אשתו. פעם אחת נחום העז לשאול את אביו:
"אתה תמיד מדבר על עקביות. גם בפוליטיקה. איריגוז'ן היה עקבי. מה עם היהדות שלך ושל הדוד. אותנו אתה מלמד להגיד כאשר שואלים אותנו מה אנחנו: ארגנטינאי. ויהודי בכבוד רב. מה עם הכבוד של דוד מארקוס. למה הוא מוותר?"
אבא חייך חיוך עצוב.
"אני אענה לך בשאלה: תגיד. מי צריך את מי? בני אדם את האלוהים או האלוהים את האדם?"
"למה אתה שואל?" היסס, "כנראה אתה חושב שבני אדם זקוקים לאלוהים".
"אתה נבון נחום. ואתה צודק. מה אנחנו? נמלים בקן, החשופים לכל פגעי טבע. מה עניינו של אלוהים במה שהנמלים ממלמלות? בלטינית או בעברית ? אנחנו זקוקים לו כתשובה, אפילו מוטעית. הוא זקוק לנו רק לגבי בני אדם אחרים. אולי טעה שאפשר לנו למעשה את חופש הבחירה - לאהוב או לשנוא, להושיט יד או להושיט אגרוף. לכן הוא זקוק לנו. למען בני האדם".
השתתק.
"אל תשים לב להם, נחום. הרבה יבואו ויגידו לך שבשם האלוהים, או בשם המולדת, או בשם האידיאל עליך לשנוא. דבר אחד אני בטוח: אלוהים לא ציווה עלינו לשנוא. לא בשמו."
נחום לא השתכנע:
"אתה תמיד אומר - להישבר ולא להתכופף. למה אתה מתתכופף?"
"אלה לא עצים, נחום. זה אחי וגיסתי. אם יש אל שמצווה עלי להתנכר לדמי, איננו אל. לאל שאני מאמין בו יש דרכים נעלמות ועקיפות. הוא לא זקוק לי, גם לא לך, לשנאה. בני אדם מספיקים."
לא אבא לא היה עקבי.
מאוחר יותר גילה נחום דוגמאות מפלצתיות של עקביות מוחלטת: היטלר, סטאלין. גם אם לא השתכנע בעקביותו חשב שאבא צדק. המשיך לאהוב את דודו. אפילו להעריץ אותו.
אגוסטין פיאצלה החליט להתמקד במארקוס יאזרניצקי.
כאשר דיבר עם נציגו בעיירה, מר מנייטו, זה לא קיבל את הרעיון בהתלהבות.
"הוא כנראה מצליח. אהוד על האנשים. וחוץ מזה דוקטור פיאצלי, הוא נשוי לנוצרייה. כנראה התרחק מהקהילה".
"זה בדיוק העניין. הכל העמדת פנים. כמו המאראנוס (האנוסים) בספרד. הוא בוודאי בוגד באשתו הנוצרייה עם היהודייה, אשתו האמיתית. היהודי הוא כמו זיקית. צובע את עצמו בצבע הסביבה. אתה רואה את דוקטור גרונמן. נולד בפולין. ומדבר ספרדית בלי מבטא".
"אתה צודק. תיקן לי שגיאות כתיב באחד החשבונות".
"כי הם גם חצופים. כבר באו וכבר משתלטים כמו מארקוס יאזרניצקי. עכשיו הוא כולו חיוכים. כאילו עוזר. כאשר נתעורר הרכוש שלנו יהיה בידיו".
"אינך מגזים"?
"אתה לא קראת את 'היהודי הבינלאומי' של הנרי פורד. אני יודע שלא. לא שמת לב? בעיירה הקטנה שלנו. חוליו יזרניצקי הוא מנהל הקואופרטיב החקלאי, מארקוס יזרניצקי מנהל הבנק, חקובו יזרניצקי מנהל הסוכנות של סולאנאס. אתה צריך הוכחות? טוב שהכומר איננו יזרניצקי. נתחיל עם האדון מרקוס יזרניצקי..."
האם דוקטור פיאצלי ידע שישו היה יהודי? או שמא כמו המורה של נחום לא היה מודע לעובדה מביכה זאת? אולי פשוט התעלם מעובדות.
"זה יהיה בליצקריג – מלחמת בזק - כמו שהגרמנים יודעים להילחם. אני אתחיל בדרכי".
"מה אתי?"
"אתה תזרוק הערה פה. אמרה שם. על הכסף שיש לו, על חשבונות הבנק שלו".
"איך אני יודע שיש לו חשבונות בנק?"
"יש לו. כמו שיש אלוהים יש לו חשבונות בנק. נסתרים".
דוקטור פיאצלי התלהב. הוא בפירוש אהב את אשר עשה. לא הצטיין בידע. היה אדם בינוני, מכל הבחינות. אחד שאנו חייבים לרשום בפנקס את שמו כדי לא לטעות. הוא הצטיין בשנאה. מושאי הערצתו: אלוהים, מולדת, משפחה הפכו למוקדי שנאה. כאילו אלה לא יתקיימו אלא בזכות גוויות.
נודה על האמת. ב1940 היה ממי ללמוד. לא רק מתוך שנאה עיוורת פעל דוקטור פציאלי. גם מתוך אהבה. היה לו גיס. לכשיודח יזרניצקי, יהיה הגיס המתאים ביותר למלא את תפקידו.
האם הוא שיקר ביודעין? או למעשה קבע עובדה על יסוד דדוקציה אריסטוטלית מובהקת. היהודים שולטים בכלכלה העולמית, ליהודים יש חשבונות בבנקים רבים. מרקוס יזרניצקי הוא יהודי, למרקוס יזרניצקי יש חשבונות בבנק.
למנייטו זה הספיק.
"אתה חושב להתקיף אותו על יהדותו?"
"נפלת מהמיטה? יש כאלה שעוד מגינים עליהם. הראדיקלים למשל עם ארטורו פרונדיסי. הוא יביא לי עוד את הליגה לזכויות האדם. אנחנו נהיה מתוחכמים. כמו היהודים. נאשים אותו בשחיתות. זה תמיד פועל".
פציאלי נתן למנייטו זמן לעכל את הרעיון:
"יש לך בן שעובד בבנק, נכון? שישיג לנו את רשימת אלה אשר קיבלו הלוואות של יותר מאלפיים פזות בשנה האחרונה".
"ואז?"
"אל תדאג. אני אדע מה לעשות. אני כבר יודע מה לעשות".
דוקטור פיאצלי היה איש מעשה.
בעיתונות התחילו להתפרסם ידיעות על מנהל סניף בנק אשר חשוד במעילה. בעיתונות הנאצית ידעו לספר שהחשוד הוא יהודי. ונתנו בו סימנים. ההנהלה המרכזית של הבנק לא יכולה היתה להתעלם מדרישת הציבור.
הוחלט למנות וועדה שתחקור את הפרשה. העיירה, זכתה לועדת חקירה משלה.
מה בעצם היו אמורים לחקור?
דוקטור פיאצלי עשה את מלאכתו נאמנה.
לוועדה הוגשה רשימה ארוכה של חקלאים אשר אכן זכו להלוואות מטעם הסניף המקומי של הבנק. הטענה הייתה שהתנאים היו טובים מדי. לכן קיימת סבירות למעילה.
כדברי מנייטו:
"כל אחד קיבל את הלוואתו ושלשל אחוזים לאחד החשבונות של מארקוס יזרניצקי".
בימים אלה, ימי ראשית החקירה חזר נחום לעיירה לחופשת הקיץ הארוכה. הדבר בראשון שעשה היה לנסות להסביר לעצמו את הסיפור.
לאבא היה הסבר פשוט:
"כל אלה הם חקלאים. לרוב חברים בקואופרטיב. צריכים אשראי. כמה חודשים של אשראי עד למכירת היבול. זה עניין של אורך נשימה. אם אין להם אשראי עליהם למכור לסיטונאי התבואה, לבונחה & בורן. הדוד נתן אשראי ועל ידי כך הם השיגו מחירים יותר טובים".
הדברים התבהרו היטב בהמשך.
אכן אבא צדק.
נשיא הנהלת הבנק, מר איגנסין חוסה לדסמה אי פואנטס, היה ער במיוחד ליוקרתו של הבנק ושלו עצמו.
עליו הפעיל פיאצלי, סוכניו ומרעיו, את נשק איום השחיתות. כיצד להסביר לציבור ולבעלי המניות את הנדיבות המופרזת של מר מרקוס יזרניצקי? למה הוא לא הקפיד לבקש כתבי אחריות? מה היה קורה אם הלווים לא היו מחזירים בזמן. מה היה האינטרס של מנהל הסניף בהענקת הלוואות נדיבות כאלה?
אף אחד לא שאל את עצמו האם לעובדה שהחקלאים החזירו את ההלוואות יש חשיבות כלשהי.
וועדת החקירה שהתמנתה על ידי מר איגנסיו חוסה לדסמה המפוחד, עסקה בשאלות האלה ואחרות. מר לדסמה היה מעוניין שהחקירה הזאת שתסתיים במהרה ושתניח אותו ואת חבריו לנפשם.
"תמיד מי שחופר יכול למצוא אשפה" היה אומר. העדיף שהחפירה תתבצע רחוק ממנו.
מרקוס יזרניצקי הרגיש מוקף ומותקף. התחיל לנסוע לפגישות של וועדת החקירה. היה יכול לנהוג לבד. אבל היה עצבני ומתוח. בנו היה בן ארבע עשרה. צעיר וחסר ניסיון. ביקש מנחום שינהג. נחום ידע. עוד בגיל שתים עשרה – כשבקושי הגיע להגה - למד לנהוג בדוראנד של אבא.
שמח לקיום המצווה. היה נוהג למען הדוד לישיבות הוועדה. בערי המחוז ובבירה, פרנה.
אביו בינתיים ניסה להפעיל את השפעתו על החקלאים. הלא למענם פעל הדוד מארקוס. נגד האינטרסים של סיטונאי התבואה. דיבר עם טיבילטי, עם ארוסטגי:
"לא תוכלו לעזוב אותו לבד. מחר יבוא מנהל חדש ויפעל בעצה אחת עם היצואנים הגדולים. ייתן לחנוק אתכם".
בן השיחה היה מסכים, מהנהן בראשו.
"אתה צודק דון חוליו".
פונה לאחר מכן להנהלת הבנק, כותב מכתב. לא יותר מדי תקיף. לא מספיק מאיים. התחילו להבין, בחוש הריח הפוליטי שלהם, לאן נושבת הרוח. מה תהיה הכרעתה הסופית של ועדת החקירה. מחר הם יזדקקו להלוואת גישור כלשהי. למה להסתכן. ידעו מה בעצם רוצה מר איגנסיו לדסמה אי פואנטס: שקט. גם אם הוא קשור בצורה כלשהי עם בית הקברות.
נחום, בנסיעות הארוכות בדרכים המאובקות, הבהיר לעצמו יותר ויותר את מהותו של העניין. אולי יותר מאביו ודודו. כאן לא היה עניין אישי, גם לא סיפור בניהול כושל של מנהלה. זהו מאבק כלכלי, בין היצואנים החזקים לבין החקלאים הקטנים. מישהו מתוך רשעות או מתוך טובת עניין אישית דוחף את דודו לאבדון.
בצורה מוזרה, כמו במקרה של איריגוז'ן נופפו בעניין השחיתות האדמיניסטראטיבית.
דוקטור פיאצלי לא נח. בתחנות הרדיו היו דנים בשערורייה בסניף של הבנק כאילו היה עניין בעל חשיבות לאומית כללית. עיני האומה נשואות אל החלטת הוועדה. בשידורים ובמיוחד במאמרים בעיתונות הנאצית בלט היסוד האנטישמי. היה זה מאבק פטריוטי נגד השתלטות ההון הזר. נחום ידע שההון הזר הוא של סיטונאי התבואה. אבל דוקטור פיאצלי למד היטב את תועלתו של השקר אשר חוזר ונשנה. מגינם של החקלאים הקטנים הוצג כמייצג עניין אפל.
השנה כזכור, סוף 1940.
נחום היה צריך לשכנע קודם כל את עצמו שלא הוא, לא אביו ולא דודו מייצגים איזה קשר אפל.
הוא ידע. הוא ידע, לא מאתמול, מי כתב את התנ"ך ובן איזו אומה בדיוק היה ישו. הוא הזכיר זאת,כאמור, למורה. כזכור ללא הועיל.
בהיותו צעיר כתב אביו שיר שהדהד בבית. נחום ידע בעל פה כמה בתים:
עם יהודה! בניו של ישראל!
אל תבקשו רחמים, אל תשלו נפשכם
קראו תגר בעוז לאיום ולקלס.
לא תמותו אחי. תהיה יהודה.
הבן של ישראל!
ראית תהומות מול כפות רגליך.
שלהבות המוות לחכו את גופך
פגיונות מורעלים נתקעו בבשרך,
סד הברזל לחץ על החזה.
השיר הסתיים:
קישרו אותי לפסגת ההימלאיה
זירקו אותי להר געש שיהפוך אלי אפר גופי.
עדין לא אמות.
יהודה אינו גוף הגווע, יהודה הוא הנפש המחפשת
הגוף!
היא נפש נודדת, פורשת כנפיה,
כאשר את גופה מענים.
וכאשר הגוף מוטל על הקרקע
הנפש היא קמה. צועקת: "אני עברי נאמן".
הקולות עוברים ומהדהדת תשובה:
אני עברי נאמן!
לנחום היה קשה לעבור מהתמונה הכוללת, המטאפיזית למציאות המוחשית בה הוא נתקל.
היה לו ברור ש 'יהודה' אינו גוף הגווע. הרבה פחות ברור היה טיבו של מארקוס יזרניצקי. הדוד הלך ודהה מנסיעה לנסיעה, מישיבת ועדה לישיבה הבאה.
בינתיים התלהט הויכוח הפוליטי בין הרדיקאלים לבין השמרנים.
ערב אחד, לאחר אחת הנסיעות עם הדוד לבירת המחוז, נקלע לעצרת בחירות. הדוד מארקוס נשאר ללון אצל אחיו שמעון. הוא, צעיר, רענן למרות הנסיעה יצא לאחר מקלחת לעצרת הבחירות של הרדיקאלים. הלך ברגל לכיכר המרכזית. התחיל להסתובב, לדבר, להתעניין.
גם בצומת הזה – הבנק – בו היה נתון דודו וכל משפחתו היה קשר לויכוח הבין-מפלגתי. השמרנים נתמכו על ידי בעלי האחוזות. החקלאים הקטנים, ביניהם המתיישבים החדשים – איטלקים, ספרדים, יהודים - הזדהו עם הרדיקלים.
מהבמה – בה ישבו הפעילים החשובים והמועמדים למושל המחוז ולסגנו - עיניים סקרניות בלשו אחרי הנער המסתובב, מתלהב, מתווכח. שום דבר בחיצוניותו לא היה מרשים במיוחד: מתבגר, משקפיים עבי מסגרת, נמוך קומה. בכל זאת. ההתלהבות, ההתרגשות.
התחיל תור הנאומים, חוצבי הלהבות. האנשים האלה עדיין האמינו בכוחן של המלים. ואולי ברטוריקה, בסגנון ובסיסמאות היה ההבדל?
דבר אחד היה ברור לנחום:
בשעה זאת, בסוף 1940, השמרנים נקטו נייטרליות לגבי מה שהתרחש באירופה. לא כנגדם פעלו פאציאלי וחבריו. הרדיקלים היו שנואי נפשם של הלאומנים אוהדי הציר.
הרדיקלים התגייסו למלחמה באנטישמיות. אדוארדו לאורנסנה, ארטורו פרונדיסי, ארטורו איליה חתמו את ההצהרה הראשונה של הליגה נגד הגזענות והאטישמיות. נכון גם הסוציאליסטים – אמריקו ג'יולדי ואנריקה דיקמן, גם הדמוקרטים. אבל המאבק באנטרה ריוס היה בין השמרנים לבין הרדיקלים.
על הבמה הייתה הפסקה, בין נאום לנאום. בכוח שאת מקורו לא הבין קרא נחום לעבר המנחה:
"גם אני רוצה להגיד כמה מלים".
הרוב ניסו להשתיק אותו – נואם בלתי צפוי, לא מוזמן ולא מרשים במיוחד. נער!
הסנטור היסה אותם. ראה אותו קודם, שמע קטעי דבריו.
"נשמע גם את הנוער", קבע.
נחום עלה לבמה. מישהו חישב את גובהו והציע שרפרף. נחום טיפס עליו.
מוחו היה רווי בכל מה שקרא - מיצירות המופת ועד מאמרי עיתון. הוא היה כעין שוליה של נביא. כאבו הפרטי – על הקשר הנבזה נגד אדם הגון אשר מגן על החקלאים הקטנים - התבטא ברטוריקה מגוונת אשר שילבה נושאים שונים, מאהדה לנשיא המודח למרות הגינותו, לשנאה נגד המפלצת הפשיסטית, עבור דרך ההגנה על החקלאי הקטן והרכוש הלאומי.
דיבר יפה. שורות שורות של שירה קמו בלבוש חדש בדיבורו - מאולגריו אנדרדה ועד אלמפוארטה. הוא גם ידע בעל פה סעיפים שלמים של החוקה.
סיום נאומו התקבל בתשואות. הסנטור ניגש אליו ורשם את כתובתו.
"יש לי עין בוחנת", אמר לחבריו, "כאן גדל לנו מנהיג".
בתום עצרת הבחירות חזר נחום לבית הדוד.
למחרת בחזרה לעיירה – מאתיים קילומטר דרומה בדרך עפר שמע את שתיקת דודו. פחד ממנה.
"מה קורה. דוד מרקוס"?
"אני עומד להתפטר".
"כעת? אחרי כל כך הרבה תלאות".
"ולפני כל כך הרבה תלאות. אתה צעיר, נחום. ולא מבין. אני לבד".
"ומה אתי? ומה עם אבא?"
"אתם משפחה, נחום. אתם בשרי ודמי. איפה כולם?! אפילו אלה שארגנתי להם את ההלוואות, בסופו של דבר כדי להציל את המשקים שלהם. איפה הם? אני לא עשיתי חשבון. הם כן. אף אחד אינו מוכן להוציא את הפרצוף בשבילי".
"מה בעצם רוצה לדסמה? למה הוא חותר?"
"הוא רק רוצה שקט. את ישו היה מוכר, לא כמו יהודה אש קריות, עבור שלושים שקלי כסף, אלא פשוט עבור השקט".
נחום לא ראה אף פעם את דודו במצב רוח קודר כזה. הרי עד לפני כמה חודשים החיים פינקו אותו.
נחום שאל שוב:
"מה קרה?"
"מה קרה? ניצחו אותי, כמו את סאנטוס וגה (הזמר העממי שנוצח על ידי השטן המסמל את הקדמה)".
אך מי שניצח את דודו לא היה הקדמה אלא השפלות, הפחדנות ותאוות הבצע של ההון הגדול.
נחום נחרד. זכר את השורות:
"הגיע אחי, רגע המוות".
"אל תגיד דברים כאלה" (נמנע מלהגיד 'שטויות'), "אנחנו עוד נתגבר וננצח. אתה עוד תראה", ניסה לגייס את כוח הרטוריקה שהועילה אמש בעצרת הבחירות. ללא הועיל. נזכר בסרט אימה על הזומבים, גוויות אשר הנשמה נלקחה מהן ובכל זאת מתהלכים בכוחו של כישוף. בתהליך לא מובן הצליח דוקטור פציאלי לשלול מדודו את נפשו.
נסעו עוד קילומטרים רבים בשתיקה. כל חייו נשא נחום את זיכרון המסע הזה עם אדם מובס, שהיה דודו. כל חייו הוא זכר אלו כוחות פעלו נגד דודו. ומי עמד מנגד. הוא ידע: הדוד היה הראשון שנולד בארגנטינה, הראשון שנולד במאה, הראשון ששירת בצבא, הראשון שנשא נוצרייה לאישה, הראשון שנצלב.
הדוד התפטר. השיג משרה אחרת, פחותה, בגואלגואי. אבל לא חזר לאיתנו. מת שנים מעטות לאחר מכן.
דוד חקובו מת במגיפת טיפוס, למרות טיפולה המסור של רוסה, אמו של נחום.
בראשית 1943 הצטלבו שני תהליכים.
אבא הבין שלא יוכל להגן הלאה על החקלאים הקטנים. הוא גם הבין שאם הוא רוצה שבניו ילמדו באוניברסיטה – נחום סיים את התיכון - עליו לעבור לעיר גדולה. עזב את העיירה.
בראשית 1943 היה דוקטור פציאלי יכול לברך את עצמו. אם אכן לא הצליח לגרש את כל היהודים, אפילו לא את דוקטור גרונמאן, הרי לכל הפחות שלושת האחים יזרניצקי כבר לא היו.
באותה תקופה היה דרוש הרבה אומץ לב כדי להיות אדם הגון. גם כדי להיות אדם.
שנות הארבעים.
מתוך "ארצות מולדת" - הוצאת גוונים 2006
Comments