הקוסמים של דעת הקהל

שאלה היפותטית. אם אדם זקוק לניתוח דחוף, על מי היית ממליץ? על מנתח מומחה או על רופא סימפטי? מה המטרה? הישרדותו של הפאציינט או להבטיח לו ליווי נחמד לעולם הבא? בתחום אחר, אם המקרר אינו מקרר היית קורא לטכנאי יעיל או לבעל מקצוע פחות טוב שהרשים אותך כי החזיר לך כסף כאשר טעית לרעתך? מה אתה רוצה? שהמקרר יפעל או להעניק פרס על הגינות מסחרית?

התשובות ברורות. כאשר בוחרים מומחה בתחום כלשהו התנאי הראשון הוא כישוריו. אנחנו איננו מחפשים חבר לבת שלנו (שבכל אופן לא תקבל אותו) אלא מישהו שיודע לפתור בעיות.

בתחום המדיני מישהו שכנע שהבעיה היא השחיתות.

יש לי חדשות – אשר בכל הצניעות אינן מזכות אותי בפרס נובל - השלטון משחית. בצורה בלתי נמנעת, כפי שהחמצן מחליד את המתכות, השהות בשלטון משחיתה. את כולם. ליברלים, שמרנים, פרוניסטים. גם את הקומוניסטים. זה עניין של זמן. למפלגת העבודה לקח כמה שנים. יש מפלגות, יעילות יותר, שהשחיתות הקדימה בהן. כך שמנהג דמוקרטי רצוי הוא החלפת צוותים.

אבל ההגינות במנהל אינה תוכנית פעולה. היא תנאי. כל מנתח יודע שחייבים לחטא את הכלים לפני ניתוח. אבל החיטוי אינו הופך אותו למנתח טוב. מנתח טוב יודע לחתוך. אבל עליו לדעת היכן ומה לחתוך.

הגינות המנהלית כתנאי יחיד היא שטות וכתרופה לכל היא סיכון.

אם הכישורים הם תנאי לבחירת בעל מקצוע העניין תקף לבחירת מנהיג מדיני. מדינאי כושל מסכן את המדינה.

לא חסרות דוגמאות. לוי אשכול, כראש ממשלה ושר הביטחון, הכין היטב את מלחמת ששת הימים. העיתונות יצרה לו תדמית שחייבה אותו להתפטר מהביטחון לטובת משה דיין, הפייבוריט של העיתונים. לאחר מותו בטרם עת של אשכול ה"עבודה" בחרה בגולדה מאיר. אי אפשר להטיל כל דופי במוסריותה. היא הצטיירה כאשת הברזל של ישראל. למעשה, כנציגת ה"עבודה" בחרה במדיניות ימנית.

ההיסטוריה היא קורות מה שהיה ולא מה שהיה יכול לקרות. אך יש מי שטוען שהיינו יכולים להגיע להסכם שלום עם מצריים – הסכם בגין סדאת –בלי לעבור את מלחמת יום כיפור (2656 הרוגים לישראל). גם אם זאת רק השערה אי אפשר להתעלם מאחריותה של מאיר על המלחמה ועל כך שלא מנעה אותה. אחת מתפיסותיה הייתה שהעם הפלשתיני אינו קיים. אם נקבל תפיסה זאת ואת התפיסה של הטרוצקיסטים שהעם היהודי אינו קיים, הרי יש מלחמה שגובה עשרות אלפי קורבנות בין עמים שאינם קיימים.

בתקופתה הופיעו "הפנתרים השחורים" שהביעו את מחאת עדות המזרח על קיפוחן. אחרי פגישה איתם היא ציינה שהם "אינם נחמדים". במקום להתייחס אליהם כאל סימפטום של בעיה הדורשת פיתרון טיפלה בנושא כעניין של נימוסים. בבחירות 77 אותן שכבות בהן לא התעניינה סילקו את מפלגתה מהשלטון.

בפגישה מסוימת, לפני בחירתה כראש ממשלה, הקדישה חלק ניכר מהדיון להתקפה על אורי אבנרי. הדבר הדאיג אותי כי אבנרי לא היה חלק בשום סדר יום. מדינאי צריך סדר יום.

אני מצטער שעסקתי באדם מת. אבל העניין הוא זה בדיוק. גולדה מאיר הייתה אישה הגונה, פטריוטית גדולה, אדם שלא ימצאו פגם בחשבונותיה. מישהו שנשמח להצטרף למשפחתה.

לפי המגמה הנוכחית מועמד ראוי, מועמד תם. אבל לא. היא כשלה בשלטון. לא בגלל בעיות מוסר אלא בגלל סדר יום מוטעה את הבחירות הבאות יש להכריע לא לפי הגינותם של המועמדים, אלא לפי האג'נדה שלהם. מה הם מתכוונים לעשות וכיצד. כי יש לנו בעיות רבות, דילמות רבות

1. קיטוב חברתי. להמשיך במדיניות הברתית התאצ'ריסטית של נתניהו - פחות מסים לעשירים ופחות שירותים לעניים. או לחתור למדינת רווחה?

2. כלכלה. האם היציבות המונטארית היא המטרה המיטבית של הכלכלה או להסתכן באינפלציה גבוהה משלושה אחוזים ולהשקיע בפיתוח?

3. חינוך. להחזיר את התקציבים שנגזלו ממנו ולהבטיח רמה נאותה לכל. לערוך רפורמה בלי המורים, נגדם או איתם? הייתי מורה ואני יודע שכולנו עצלנים ובורים, שלא כמו אנשי העסקים או פקידי האוצר. או אולי לא?

4. הפרטה. להעביר עוד תחומים בכלכלה או בחברה. להמשיך עם חברות קבלניות לכוח אדם, להפריט בתי הסוהר ועוד. או להודות שבתחומים מסוימים, לדוגמה בשירותי בריאות, ארצות הברית יכולה ללמוד מישראל.

5. ניהול כלכלי. הנהגת הכלכלה הישראלית תמשיך להיות בידי פקידי האוצר, פחותים בחוכמתם רק מאלוהים, או נאמץ שיטה בה שותפים כולם: הממשלה, המעסיקים, ההסתדרות.

6. פריפריה. נשאיר את הגליל ואת הנגב לחסדיה של היוזמה הפרטית (שיסתדרו !!! מי שלח אותם לשם?). או נחזור לשנות המדינה הראשונות ונשקיע משאבים לפי אמות מידה של פיתוח?

7. מיעוטים. נמשיך במדיניות סמויה או גלויה של קיפוח המיעוטים, במקביל למנהיגות הערבית – ישראלית המדגישה עוד ועוד את הסתירה בין המדינה היהודית ורגשות הערבים. שמא ננסה ברצינות שישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית של כל אזרחיה?

נשארו בדיו המחשב כל בעיות הביטחון ומדיניות החוץ. לא במקרה. הבעיות האלה אפשרו למדינאים להתעלם מבעיות החברה. ילדי העניים שימשיכו לחיות בעוני.

האם השחיתות היא בעיית היסוד? מה עם שבעת הסעיפים?

נלך לבחירות מוקדמות כדי להחליף מדינאים ולא מדיניות?

מה הן התוכניות של הפוליטיקאים חוץ ממלחמה בשחיתות ותוכניות שלום מותנות חמאס?

יש לשאול את השאלות הקשות. כיצד למנוע את הקיטוב החברתי? איך נשמור על רמתנו הטכנולוגית והמדעית? בלי לתקצב את האוניברסיטה? כיצד נבטיח את הנאמנות ואת הזכויות של המיעוטים? מקור השראתנו היא אמריקה האינדיבידואליסטית (של בוש !! ושל בושה) או ישראל של 1948, בה היו ערכים של סולידריות, אחריות חברתית וצניעות?

כאשר התקשורת עשתה מהשחיתות הבעיה המרכזית עיוותה את האג'נדה הפוליטית.

על המדינאים להציג אג'נדה חדשה.