הנמלה ושמה אנימלה ומה שקרה לה

בקן נמלים, בקצה הגינה

היה הייתה פעם נמלה קטנה

והנמלה - ושמה אנימלה -

רצתה וייחלה לצאת לדרכה.

לכבוש העולם, לראות אנשים,

לראות נמלים וחופים אחרים.

ובוקר אחד אמרה היא שלום.

בלי צידה לדרך עזבה את המקום.

כשהנמלה התחלה ללכת

ראתה לפניה עצי אזדרכת.

- הנה לנו עץ גבוה ורם,

נעלה ונראה עד סוף העולם.

אמרה וטיפסה בעליה מפרכת,

אך היא לא ידעה שהעץ בשלכת.

עלתה על ענף התיישבה על עלה,

הביטה סביב בנוף היפה.

פתאום נשבה רוח עזה ממערב,

רעדה האזדרכת, רעד הענף.

נשר העלה ועלה בסופה.

חשבה הנמלה: הנה זה סופה.

צנח העלה וצלל לירדן.

נפלה הנמלה וצנחה גם כן.

עשתה הנמלה בעלה מן כלי שיט,

חתרה והגיעה לשורש של זית.

עלתה הנמלה על גדת הירדן,

ראתה שנמצאת לא רחוק מן הקן.

אמרה הנמלה לעצמה בעוז רוח:

- אם לא ארחיק לכת, לא אסכים לנוח

ובלי להרהר ובלי לערער

התחילה ללכת בכיוון אחר .

פגשה היא בכלב - שערות לו כצמר

פתחה בניגון ושאלה בזמר

תוכל להסיע אותי, יא כלבלב?

אני מבקשת מלב אל לבב.

- בשמחת הנפש וברון הזנב -

ענה לה הכלב - עלי לי על הגב -

הלכו לטייל בחצרו של המשק.

קפץ הכלבלב ודילג ברוב חשק.

ראו אנשים. בתים וגינות,

עברו בשבילים והסתכלו בפינות.

שמחה בלבה הנמלה המסיירת

כן. תהיה זו הרפתקה נהדרת!

פתאום ראה הכלב, לפניו, חתול.

התחילה קטטה ונגמר הטיול.

התחיל הכלבלב בריצה מבוהלת,

והנמלה - הוי - התחלה נופלת.

נפלה הנמלה וקמה מיד.

רעד לא תרעד, פחד לא תפחד.

חיפשה לה נתיב רחוק מן המים,

מצאה, לפניה בשביל, אופניים.

את האופניים היא תכף הכירה

הלא אלה הם אופניה של נירה.

עלתה ועלתה וישבה על ההגה.

- מכאן - כך חשבה – אין כבר דרך לסגת.

ותכף הגיעה נירה בריצה.

עלתה על אופניה מיד. בקפיצה.

ואתה הגיע חברה, שילה.

- נרוץ באופניים - אמר - למה לא?!

הם רצו השניים בשמחה ביחד,

עברו את הבריכה ועקפו את המקלחת,

שתו מהברז ליד המטבח

ובקצה הדרך באו למוסך.

כך רצו השניים - ריצה ודהרהורת -

ולנמלה פחד וסחרחורת.

ואנימלה התחילה דואגת:

- אם כך באופניים, מוטב לי ברגל.

קפצה הנמלה ונחתה בשלום.

בעוז ובשאר רוח סיירה במקום.

ראתה לפניה ערמת מתכת:

שבבים ונסורת, חלקים של כלי רכב.

אספה הנמלה מחלקי המתכת,

פנתה לדרכה והתחילה ללכת.

אכן-כך חשבה – את סיורה השלימה

מוטב כבר הביתה, אל אבא ואמא.

כיוון שלקן אין קו אגד קבוע,

נמשך המסע וארך כשבוע.

קיבלו את פניה בשמחה ונחת

- טוב - אמרו - ששוב את אתנו ביחד.

סיפרה אנימלה חוויות מן הדרך,

נתנה לידידים דורונים יקרי ערך.

מאז היא גרה ועובדת בקן.

כאן תם המסע, סיפורנו גם כן.