הלקחים של ה"נאכבה" הגרמנית

מאז סיום מלחמת העולם השנייה עברו יותר משישים שנה. עם זאת איני יכול לחשוב על גרמניה כאתר תיירות. איני מאמין ברשע המוחלט, המטפיזי. אבל אם הוא קיים זה היה בגרמניה הנאצית.

יש ארצות רבות שהייתי רוצה לבקר בהן. לא בגרמניה.

אבל לפני מספר שבועות נסעתי עם אשתי לברלין, מתוך סיבות מקצועיות. ארבעה ימים ושלושה לילות הספיקו לנו.

איני רוצה לשתף את הקורא בחוויות הנסיעה.

אני רוצה לתת עדות על שיקומה של גרמניה, אשר ברלין מדגימה, ולהסיק כמה מסקנות.

אשמתה של גרמניה במלחמת העולם שנייה היא ללא עוררין. אם במלחמת העולם הראשונה היה ניתן לדבר על מאבק בין לאומנויות ואימפריאליזמים, אשר אפשר למוסוליני, אז עורך ראשי של עיתון סוציאליסטי, לקבוע את זכותה של איטליה ללאומנות משלה, מלחמת העולם השנייה הייתה, בבירור, תוצרת גרמניה.

השואה מיקדה את תשומת הלב בקורבנות היהודים אבל אלה לא היו היחידים.

מעריכים את מספר קורבנות מלחמת העולם השנייה בשישים מיליון. ברית המועצות איבדה עשרים מיליון, מתוכם מאות אלפים במצור על לנינגרד (היום פטרבורג).

על אשמה זאת קיבלה גרמניה עונש היסטורי שספק אם ניתן לכנותו "מידתי".

איבדה במזרח, עד ה קו אודר - נייסה מאות אלפי קילומטרים מרובעים.

גורשו אזרחים ממוצא גרמני, גם מאזורים אשר כבר מאות שנים היו גרמניים (לדוגמה פרוסיה המזרחית), לא רק ממזרח לאודר נייסה אלא גם, לדוגמה, מצ'כוסלובקיה.

גורשו ארבע עשר מיליונים. הממונים על הגירוש – שהתרחש בעיקר בשטחי הכיבוש הרוסי, היו לרוב רוסים (זוכרים את מספר ה קורבנות הרוסים?). בתהליך הגירוש מתו רבים. אומדים את מספר קורבנות הגירוש בין מאות אלפים לשני מיליונים. על כל פנים הגרמים נאלצו לקלוט מעל לשנים עשר מיליון פליטים.

גרמנים רבים שילמו בחייהם את ההרפתקה הנאצית.

גרמניה חולקה לאזורי כיבוש שהיו המקור לחלוקתה לגרמניה המזרחית ולגרמניה הפדרלית.

ברלין חולקה.

איני יודע איך קיבלו הגרמנים את העונש הזה. מה שברור הוא שממשלותיהם לא ערערו על כך.

הייתה להם סיבה טובה : היטלר.

אבל הפעם ובשונה ממלחמת העולם הראשונה בה גרמניה הייתה חייבת לפצות כספית את המנצחים, ארצות הברית קבעה את תוכנית מרשל, שתרם לשיקום הכלכלה. מצד שני נחסכו לגרמניה הוצאות צבא רבות.

בגרמניה היה תהליך פחות או יותר אמיתי של חינוך מחדש. הנאציזם הוצא מחוץ לחוק.

האנטישמים נאלצו לשתוק.

חייבים לעמוד על נקודה זאת. אם כי גרמניה הייתה אחראית לרציחתם של רבים, הייתה רק אומה אחת שהשמדתה תוכננה. הייתה רק ועידת Vansee (הוועידה בה תוכן רצח העם) אחת.

הנאציזם תכנן את שעבודם של העמים הסלאביים ככוח אדם זול לקפיטליזם הגרמני, לא את ההשמדה אשר הייתה מיוחדת ליהודים. רק היעילות הגרמנית הביאה לחיסול הצוענים וההומוסקסואלים כדי "לנצל את המתקנים".

נסכם. גרמניה, כאחראית ברורה למלחמה, פוצלה, שטחה צומצם, מיליונים מבני עמה הפכו לפליטים. אחת תוכניותיה הלאומיות – העיקרית שבהן - רצח העם היהודי - הוכרזה כפשע בינלאומי.

בלי תכנון בינלאומי חיילים רוסיים אנסו נשים גרמניות.

כפי שנאמר אולי עונש לא "מידתי". אסון אמיתי. כפי שהיינו אומרים בערבית "נאכבה".

מן הראוי להשוות בין שתי הנאכבות.

אני מצדד - לא מאתמול - בפתרון "שתי מדינות לשני עמים".

אבל מכיוון שהפלשתינאים, בחוצפה שאני מקנא בה, משתמשים בטיעונים מוסריים, רצוי, גם אם מקבלים את הפתרון להבהיר את העובדות.

1) הערבים אחראיים למלחמת תש"ח. הפלשתינאים מכיוון שלא קיבלו את החלטת האו"ם - תוכנית החלוקה, שיישמה את הפתרון: "שתי מדינות לשני עמים". מדינות ערב כי פלשו לארץ. המנהיגות הישראלית קיבלה בתבונה את הפתרון הבינלאומי.

2) התוכנית הערבית הייתה "לזרוק את היהודים לים", גרסה מזרח תיכונית של "הפתרון הסופי". שפות שונות, אותו רצח עם. אותה תוכנית – השמדת מדינת היהודים - הוכרזה על ידי עבד אל נאצר המנהיג המצרי מוכה מגלומניה, לקראת מלחמת ששת הימים. אם התוכניות לא הצליחו לא היה מהעדר מטרות אלא מחוסר מיומנות. הערבים היו "מאפיונרים" ללא כושר קליעה, אקדוחנים עם ידיים רועדות. הערבים הם ג'נוסידים כושלים. בעיראק – עם אחיהם - יש להם הצלחה. ממש פיצוץ.

3) חלק גדול מהערבים – חמאס, חיזבאללה - ממשיך במטרותיהם הרצחניות. הפיגועים בארגנטינה, בהם היהודים נרצחו רק בגלל היותם יהודים ("נהרגו הרבה יהודים וגם כמה חפים מפשע" אמר חכם אלמוני). מוכיחים את המנטאליות הג'נוסידית. אבו מאזן מסרב להכיר במהותה היהודית של מדינת ישראל. כאילו מצריים לא הייתה "המדינה הערבית של מצריים".

4) גם אחרי אוסלו לא היה ניסיון של חינוך מחדש. העיתונות הערבית ממשיכה לשלול מהיהודים צלם אנוש. באותה צורה שהנאציזם שלל את צלם האנוש מהיהודים ואפשר לפקידיו, כמו אייכמן, לבצע את ה"פיתרון הסופי".

אני יודע שרבים סולחים להמונים. "זאת לא עמדתם אלא עמדת המנהיגים". יש לי שתי הסתייגויות.

1) המדינאים נבחרו. פלשתינה היא הארץ הערבית היחידה בה מתקיימות בחירות חופשיות.

2) החגיגות בהן מקבלים את הפיגועים הן אוטנטיות. איני זוכר חגיגות אחרי הטבח שערך דוקטור ברוך גולדשטיין (ברוך הגבר בשביל הגזענים הישראלים). אך אני מודע היטב לבקלאווה בה חגגו את רציחתם של שמונת תלמידי הישיבה. מי שמצדיק את הטבח בישיבה וחוגג אותו, מצדיק את הטבח בחברון. המוסר הוא אותו מוסר. הפאשיזם אינו מפסיק להיות פאשיזם אם הוא דובר ערבית.

אולי לא הייתי מספיק ברור. אני מסכם.

הערבים הם האחראים והאשמים בסכסוך הפלשתיני. לא קורבנות חפים מפשע, כפי שהגרמנים היו אחראים ואשמים במלחמת העולם השנייה. אני יודע שיש מי שמדבר על שתי נראטיבות אפשריות. אין נראטיבה שתצדיק את הפלישה הערבית כדי לבטל את החלטת האומות המאוחדות..

טוב יעשה השמאל אם יזכור שהפלישה תוזמרה על ידי משטרים ערבים פיאודליים. המפלגה הקומוניסטית בפלשתינה, על חבריה הערביים, תמכה בתוכנית החלוקה. אם הפלשתינאים איבדו שטחים והפכו בחלקם לפליטים זה היה כתוצאה ברורה מהכרעתם לדחות את תוכנית החלוקה, שלילה עליה אחראיות המנהיגות הפיאודלית והפאשיסטית.

אם לאחר שישים שנה יש עוד "פליטים" ערבים (הפליטים היחידים שנשארו אחרי מלחמת

העולם השנייה) זאת אינה תוצאה של הדבקות באדמה, אלא של החלטת מדינות ערב להנציח את האסון הפלשתיני כנשק נגד ישראל וכתעודת ביטוח מפני אי שביעות רצון ממשטריהם.

גרמניה, אשמה במלחמה נטלה את האחריות עליה. ועל גורלה.

יתומים ראויים לרחמים. לא אלה שרצחו את הוריהם.

הגיע הרגע שהמנהיגות הפלשתינית תיקח אחריות על הנאכבה ועל עתיד עמם.