היה שיכור מנופים. לאחר שנים ביקר בירושלים, זאת שחוברה לה יחדיו.
סייר בה לאורכה ולרוחבה. התבשם בעיקר מהשכונות בגבול הישן: משכנות שאננים, ימין משה, נחלת השבעה.
רצה לסיים את הסיור באותו מקום קסום שזכר עוד מלפני 1967. האמפיתיאטרון של האוניברסיטה בהר הצופים. לראות שוב את ים המלח.
משום מה החליט להמשיך לכיוון אוגוסטה ויקטוריה. החנה את המכונית והמשיך ברגל, יחד עם קבוצת תיירים בכיוון מזרח, תוך כדי עקיפת המבנה.
הגיע לשיא של ההר.
מאחוריו, לרגלי אוגוסטה ויקטוריה, המה הים. לא. זה לא היה ים המלח. הוא נמצא מזרחה, כעשרים קילומטר משיא הרכס.
הים נמצא לרגליו, לרגליהם. ים ולא אגם דלוח כמו ים המלח.
הגלים התנפצו אל חוף של שפיים. היה מעבר חד של ההר אל הים. כמו בראש הנקרה.
לא הבין כיצד הופיע הים.
כאילו ימת הלשון הקדומה התעוררה מעמודי הגיאולוגיה והתמקמה בעידן מאוחר.
נמשך אל הים, עד כמעט אובדן שיווי המשקל ונפילה. אתו התיירים.
במאמץ של רצון עקר את עיניו מים שמולו אל ימינו.
על חוף הים, מימינו, מול הגלים, עמדה נערה. נערה צעירה, עדיין לא עלמה.
ערבייה, פלשתינאית. נאה.
היא עמדה מול הים. הרגיש שהיא קשורה בצורה כלשהי בים המוזר, שקם ממזרח לירושלים ידה הימנית מורמת. מול הים.
הביט ממושכות בנערה.
חזר והביט מולו. הים נעלם. מול עיניו הופיע שוב מדבר יהודה. מאחוריו רחוק בדרום מזרח, ים המלח.
"הים באוגוסטה ויקטוריה" הוא צורה סובייקטיבית – סוריאליסטית - לראות את הסכסוך. הלל.
מקור התמונה:
Opmerkingen