ההתמודדות

נחום יצא מהבית, עלה על האופניים שהביא מאלקאראס, המושבה שבה התגוררו קודם ויצא להסתובב בעיירה החדשה.

לא היה שקט. באלקאראס היו הכל יהודים. הכל ידעו שהוא בנו של המנהל. ביתם היה הבית היפה, המודרני במושבה.

הבין את אמו שבכתה לפני כמה ימים, כאשר העמיסו את הרהיטים היפים ההולמים את הבית. הוא אפילו הבין את הטינה שהתלוותה מאז אל יחסי הוריו.

אבא השתכר כמנהל המושבה ארבע מאות וחמישים פזות. הוא היה יליד המקום הראשון שזכה להימנות עם מנהלי הJ.C.A חברת ההתיישבות של הברון הירש.

אולי בגלל היותו בן המקום הבין יותר את רחשי לבם של המתיישבים מאשר את חישובי הכדאיות של פקידי החברה. הפך לנציגם של האיכרים. 'עובד אדמתו ישבע לחם' א שיינער ווערטל אויף פאפיר, - אמרה יפה על הנייר". כתב באחד משיריו.

הנהלת הJ.C.A החליטה לוותר על אמרכל חרוץ ונבון אך מצפוני לטובת מי שיידע תמיד בדיוק היכן מרוח הלחם.

אמא הביאה עוד מאוקראינה את תודעת המחסור וידעה את ערכם היחסי של העקרונות ושל הלחם. לכן לא סלחה לו את ההתמודדות עם ההנהלה.

נחום היה בן שתים עשרה. מספיק צעיר כדי שלא ישתפו אותו ומספיק מבוגר כדי להבין.

אבא השיג כאן משכורת טובה, לא כמו הקודמת, כמנהל הקואופרטיב "המגן לחקלאי". בית המשפחה היה צמוד למשרדים ולצרכנייה של "המגן לחקלאי". משם יצא נחום בצהריים של יום דצמבר חם.

בעיירה הקטנה הזאת בדרום מחוז אנטרה ריוס הייתה אוכלוסייה מעורבת: יהודים, ספרדים, ילידי הארץ, גרמנים. התחושה של ביטחון, של משפחתיות בה חיו כל עוד היו במושבת הברון, נעלמה. כאן הוא היה מיעוט.

החום העיק. הרכיבה על האופניים הייתה קשה. הוא חרש ממש את האבק העמוק. מזמן לא ירד גשם. רחוב אחד מ"המגן לחקלאי" הייתה החנות של מיגאל טאראן, עוד אחד מיהודי המושבה.

בנסיעתו על האופניים, מיוזע, לא היה מרשים במיוחד. הוא לא היה מכוער אך גם לא יפה. אחיו הצעיר היה יפה ממנו. האח ירש את אימא: עיניים כחולות ושער זהוב, כדמות בשיר. שערו של נחום היה ערמוני.

היה קצר ראייה וכבר בגיל זה הרכיב משקפיים עבים. מאחוריהם מצמצו עיניו הירוקות.

לא כולם ישנו סיאסטה בצהרי הקיץ האלה. היו כאלה שהסתכלו בסקרנות ובלעג בנער היהודי החורש בדי עמל את רחובות העיירה המאובקים.

בפינת הרחוב, מול חנות הבגדים של טאראן, באלכסון, היה הבית של דומינגו טיבילטי. בנו, מאריו, היה בפרוזדור עם גוסטאבו סינר, אשר בזכות אפו הפחוס כונה בפי הכל, ניאטו. שניהם סיימו בנובמבר את בית הספר היסודי המקומי.

נשארו ידידים. בילו צהריים אלה בפרוזדור האפלולי והקריר, בשיחת רעים.

ידעו משהו על המשפחה היהודית שהגיעה זה עתה למושבה.

הופעתו של נחום, מתמודד בקושי באופניו בחום ובאבק, סיפק עניין לשיחת הרעים המתנמנמת.

יותר מתוך התגרות שובבה מאשר מאנטישמיות קראו בבת אחת, מבלי שתאמו מראש, לעברו של נחום: "Judio, pincho cortado" (יהודי ,זין חתוך).

נחום הופתע. בקושי זיהה את מקור הקולות.

כאשר הבין החליט להתעלם. היה ברור שמדובר ביותר מאחד. מצד שני בדבריהם הייתה קביעת עובדות נכונות כשלעצמן. אכן הוא היה יהודי נימול. אביו לימד אותו להגדיר את זהותו בגאווה. "יהודי ובכבוד רב", היה אמור לענות למי שישאל עליה. ומי היה צריך לשאול על זהותו של נער אשר נקרא בשם נאהום (נחום) יאזרניצקי. אביו של נחום הטביע את היהדות בבניו כמי שמסמן באש את תו הבעלות על הבקר. קשה יהיה להתכחש אליה גם אחרי שנים.

הוא כבר פנה ימינה. אחרי הפינה, המגרש הבא היה של משפחת גליק, שהחזיקה חנות ירקות ובקיץ, כמו עכשיו, הוסיפה למוצריה, גלידה מתוצרת עצמית.

הבתים היו לרוב בנויות לבנים חשופות. כך ביתם של טיבילטי ושל גליק.

המשך הנסיעה חיזק אותו. עבר ליד ביתו של הדוד חאקובו ואחר כך ליד סניף הבנק. דודו מארקוס היה מנהל הבנק המקומי. הוא היה הצעיר בין האחים והוא הראשון שהגיע לעיירה. שני אחיו באו בעקבותיו. הכל בעיירה הכירו את מארקוס יאזרניצקי. עכשיו יתחילו להכיר את אביו של נחום. חוליו. דון חוליו.

תחושת הבדידות פגה.

כאשר הגיע לתחנת הדלק שבקצה העיירה החליט לחזור.

חזר כמעט באותה דרך. היה יכול לבחור קיצור כלשהו, לעשות קפנדריה ולהימנע מפינת הרחובות של טיבילטי וטאראן. אבל לא רצה.

ניאטו סינר ומריו טיבילטי היו עדיין בפרוזדור. חצי שעה עברה ושום דבר לא היה יותר מרגש מאשר הנער היהודי החדש שעבר שוב על פניהם, מיוזע, רוכב על האופניים.

החליטו להסלים את ההתגרות .הוציאו את ראשם וצעקו לעברו "חודיו איחו דה פוטה" (יהודי בן זונה).

נחום לא התקשה הפעם לזהות את מקור הקולות.

הפעם האמירה הייתה ממש פוגעת.

הוא המשיך לנסוע לכיוון ביתו החדש תוך תכנון התגובה. נכנס סהרורי ונסער בפרוזדור המגורים של "המגן לחקלאי". אביו היה במשרד, אמו והמשרתת ישנו.

אחיו הבינוני לא היה ורק הצעיר שבין הילדים נסע על תלת אופן בחצר המרובעת. נכנס למטבח. הייתה שם סכין גדולה בה אימא קיצצה את הבשר.

נחום לקח את הסכין בידים לא מאומנות, עלה על אופניו והתייצב בפינה מול ביתו של טיבילטי. מאריו וניאטו ראו מופתעים את הנער היהודי הממושקף והמיוזע צועק לעבר דלת הפרוזדור: תצאו. נראה אתכם. מי זה בן זונה?!

הם יצאו.

היו להם סכינים קטנות ויעילות. פגיונות שנשמרים בנרתיק צמוד לחגורה ושנשלפו עכשיו.

בפינת הרחובות בצוהרי קיץ חם מאובק התחיל קרב סכינים בלתי שווה. הם היו שלושתם נסערים אך זהירים.

בשנים שלאחר מכן פסקו מלאכים מלהתערב בענייני אדם. אבל אלה היו עוד שנות השלושים המוקדמות ונמצא מלאך שהחליט להתערב ולמנוע שפיכות דמים.

המלאך לבש את צורתו של דון מיגאל טאראן, בעל החנות שממול.

דון מיגאל שמע את הקולות וראה את קרב הסכינים. החזיק בידו את סרגל המדידה מטר אורכו.

סרגל עץ מאסיבי שתוכנן להכניס סדר בעולם האריגים. דון מיגאל אחז בו בכעין חרב פיפיות והתחיל להכות בניצים ובמיוחד בסכיניהם.

- "סמארקאצ'ים, פרחחים, תפסיקו עם השטויות שלכם, תחזרו לסירי הלילה ולאמא".

בעומק לבם שלושתם קיבלו אותו בברכה. ונכנעו. הקרב נפסק. מריו וניאטו חזרו לפרוזדור. דון מיגאל טאראן לקח את נחום, נרגש, נסער אבל בלי פגע אל בניין "המגן לחקלאי" ומסר אותו לידיו של דון חוליו. חזר אל החנות שבקצה הרחוב.

כצעד ראשון ציווה אבא לבנו להתרחץ. מוטב שאימא לא תדע. היא לא זקוקה לבן שמסתבך בקרב סכינים. מספיק לה בעל שמסתבך עם ההנהלות.

נחום חזר מהרחצה וכצעד מתפייס הביא קומקום מים חמים והגיש לאבא מאטה.

אבא שמע על השתלשלות העניינים הגיע למסקנה שהדבר יוודע לאימא ומהר דרך לובה טאראן. דון חוליו החליט שהוא יספר לה. מוטב הגרסה שלו מאשר זאת שתגיע דרך לובה. הוא גם ידבר עם דומינגו טיבילטי שהוא חבר בקואופרטיב. טיבילטי הוא גם חבר במפלגה הרדיקאלית ובוודאי לא יאהב את הקללה האנטישמית.

נחום התנגד."אל תדבר. מוטב שיישאר בינינו"

נחום צדק.

תגובתו הנמרצת, האמיצה עשתה לה כנפיים. הוא זכה להערכה. והתקבל יחסית מהר בחבורת בני גילו אשר בשכונה.

גם מריו וניאטו בחבורה.

מריו היה רדיקאל כמו אביו וההערה האנטישמית הייתה יותר בדיחה מאשר דיעה.

ניאטו - גוסטאבו סינר - היה בנם של מתיישבים גרמניים. אלה, - וכל המתיישבים הגרמניים בעיירה - היו אוהדיו של היטלר. מהמרכז שבאירופה זרם ארס לתפוצות הגרמנים. גוסטאבו סינר נולד בארגנטינה ולכן, גם אם אהד את היטלר לא יכול היה לסנוור את עיניו ולא לראות אדם כמוהו בנער הערמוני הממושקף שניהל אתו קרב סכינים.

גוסטאבו סינר גר עם משפחתו מול "המגן לחקלאי". על אחד האחים סינר, השביעי סיפרו בכפר שהוא 'לוביסון' - אדם זאב. בערבי שבת נוטש את זהותו האנושית והופך לזאב, כמו כל בן זכר שביעי.

עובדה היא שזמן רב כבר לא ראו את פראנסיסקו סינר מחוץ לביתו. עובדה נוספת היא שמזמן לזמן - אולי לא רק בערבי שבת - בקעו יללות מביתם של הסינרים. דון חוליו טען שפשוט נטרפה דעתו. לגביהם מוטב היה שיאמינו שבנם הוא אדם זאב ולא שהוא כלוא בביתם על סוגר ובריח.

בהסכם שבשתיקה התעלם ניאטו מיהדותו של נחום ונחום מאחיו ה"לוביסון" של ניאטו.

הנערים היו מאוחדים באהדתם לקבוצת הכדורגל של המושבה. בשבתות היו הולכים למגרש ומעודדים את הקבוצה. היו חלוקים באהדתם לקבוצות שונות בליגה הלאומית.

נחום ומאריו היו אוהדי ריבר פלייט. ניאטו ולייבלה היו בעד בוקה ג'וניורס.

היו חלוקים גם בעניין המפלגות. בין הרדיקאלים - המפלגה הליברלית של ארגנטינה - לבין השמרנים. כל נער לפי זהות אביו. היה מי שהתלהב יותר: נחום, מאריו, לייבלה טאראן.

למה נחום? אבא היה רדיקאל. אבל זה לא היה ההסבר המלא. אולי בעקיפין גרמה לכך הספרייה שבבית. הייתה שם כמצופה האנציקלופדיה לנוער, בעשרים כרכים, "אוצר הנעורים". וגם "ספריית יצירות המופת". ובנוסף לאלה, ספרי קאנון, מגוון רב של ספרים. הכל, בכל, על הכל. ספרים של מי שהתיימר להסביר את פרויד כל דיכפין על יד ספרו של בראנדייס "ישו הוא מיתוס", היה שם "שחר יום חדש" של קבוצת אדוונטיסטים שבישרו את בואה הקרוב של הגאולה. אבא דאג לגירוי אינטלקטואלי מתמשך לו ולבני ביתו. נחום והאחים אחרים בעקבותיו גדלו פתוחים לעולם רחב ומסקרן.

בצהרי יום ראשון צפו בסרט בקולנוע של המושבה. בהקרנה של אחר הצהריים היו תמיד סרטי בוקרים. הסוף היה ידוע מראש: העלם יתגבר, הטוב ינצח, הוא והיא יתנשקו על רקע הThe End. זה בכלל לא הפריע למעקב הדרוך אחרי המרוצים השונים וקרבות הירי. לפני הסרט העיקרי, עם טים מק'קוי בדרך כלל, היו שני פרקים מתוך סדרה, פרקים שהסתיימו כל פעם ברגע של מתח. למזלם של הנערים יוצרי הסרטים לא נטו למודרניזם.

אף אחד מהם לא קיים יחסי מין מלאים. לניאטו וללייבלה היו חברות. הם היו נפגשים איתן בפרוזדורי בתיהן. על מה שבדיוק עשו שם, מאחורי הדלת החיצונית של הפרוזדור לא דיברו. אם כי ניתן היה לנחש. הם נשארו בפרוזדור, נצמדו לדלתות ולטרקלין לא נכנסו.

כך שבנוסף לעיונים ודיונים על כדורגל, קולנוע ופוליטיקה היה בשיחותיהם מדור קבוע על מין. נחום תרם הרבה לאו דווקא מניסיונו, אלא מספרייתו.

פרט לאוננות עלה נושא הגודל. הספרים של נחום היו די חד משמעיים הנושא יותר מאשר באוננות. אך הוא לא שכנע.

בשיחה אחת העלה אחד מהם, מריו, רעיון מסוים. אמפירי. לפי מסורת המדע האובייקטיבי שעדיין לא הכירו.

למחרת נפגשו כולם בחצר "המגן לחקלאי" מאחורי הקיר הנמוך שהפריד בין המגורים לבין חצר המכונות החקלאיות. הייתה זאת שעת צהריים וכמעט לא היה חשש לעין רעה ולעין רואה.

לייבלה הביא מהחנות סרטי מידה מגולגלים, לא את הסרגל ששימש את אביו.

הנערים עמדו בשורה, כבמסדר ובכוונה גדולה ובריכוז מתחו את איבריהם. לייבלה ומריו עברו ביניהם - זקוקים לשנים לעדות. ניאטו וטיטו החליפו אותם כשהגיע תורם. התוצאות נרשמו בהקפדה לפי השיטה המטרית העשרונית. מתוך שמירה על צינעת הפרט לא יימסרו פרטים מדויקים. ייאמר רק שהתוצאות לא היוו סטייה משמעותית למה שהיה אז ידוע לנחום. לא הובחנו הבדלים משמעותיים בין נימולים וערלים. יימצא מי שיחשוב שמריו ניצח ושמתוך סברה שכך תהיה התוצאה יזם את ההתמודדות.

התחרות מאחורי הגדר של הקואופרטיב לא הזיקה לחבורה. חיזקה אותם. היה להם מין סוד משותף.

לא הרגישו רע. היו אלה ימי החופשה האחרונים של נחום, מריו ולייבלה. היתר הפסיקו את לימודיהם בכיתה האחרונה של היסודי.

סוף פברואר 1935. היטלר היה כבר השליט בגרמניה הנאצית. אבל גרמניה הייתה ארץ רחוקה ביבשת רחוקה, חולה ומקוללת.

ובמושבה הזאת בדרום אנטרה ריוס עדיין בסרטים מנצחים תמיד העלם הטוב והצדק. ולפעמים הטוב מנצח, אפילו בחיים.

פברואר 1935.

---

מתוך "ארצות מולדת" - הוצאת גוונים 2006