נחום עלה לרכבת. בני המשפחה האחרים נשארו על הרציף. מנהל התחנה חזר על קריאתו לנוסעים. אימא עלתה אחריו.
- יינגעלע (ילד) - הוא ימשיך להיות ילד בעיני אמו ובפיה, גם אם יהיה בן שלוש - עשרה כמו עכשיו, גם כשיתבגר - אל תשכח לטלפן מייד כשתגיע לפנסיון.
- כן, אימא - נחום ידע מתוך ניסיון ממושך שזאת התשובה הנכונה, שתחסוך ויכוחים והסברים.
היא הייתה אימהית לא רק בדבריה כי אם בדמותה. לו צייר או צלם היה מחפש דמות של אישה אשר תגלם, בעצם נוכחותה את האם היהודייה, היה בוחר בה ללא סייג. לא – ישמור אותנו האל, דמותה המעונה של אם האלוהים בראשית ימי הביניים, גם לא הדיוקן של המדונות ברנסאנס. דוניה רוסה הייתה מלאה, אך לא יותר מדי. שפעה חיוכים ודאגה אימהית.
נחום לקח את המזוודה אל ספסל העץ שבמחלקה השנייה. אימא הביאה חבילה עטופה בנייר.
- עשיתי לך שני סנדוויצ'ים עם מטאמברה ( נקניק ביתי). הכנסתי גם אורנג'דה.
גם בעניין זה ידע נחום, מתוך ניסיון ארוך ימים, שזה צו נעים אותו יש לציית.
- תאכל כאשר תעמוד להגיע לנוגוז'ה. לא הייתי רוצה שתגיע רעב לפנסיון.
יתר בני המשפחה הסתכלו בהם מבחוץ. אבא לא הרשה לעצמו חולשה נשית ונפרד ממנו כבר ברציף, בחיבה שלא הצליח להסוות.
נחום הביט בו בתערובת של חיבה, מורא והערצה. אבא היה דמות שאין שני לה, שילוב של גאוצ'ו ויהודי משכיל. כתב בספרדית שוטפת, דיבר יידיש והבין עברית. כתב שירה, פעם ביידיש, פעם בספרדית. אך לא פרסם. קהלו היה משפחתו וידידיו. למה המרחק מבניו? אולי כוחו, העוצמה שנבעה מעיניו היא אשר יצרה את המרחק? אולי הקשיחות שהרגישו בידיו הגדולות, המסוגלות לכל מלאכה?
אימא הייתה חזקה בדרכה, בכוחן השקט של שקיעות הקיץ, כאשר השמש חזקה אך אינה צורבת. כאשר נחום רצה חיבה חיפש אותה בזרועותיה. בזרוע השמאלית הייתה צלקת, זכר לזריקת חיסון נגד אבעבועות. אישה חזקה, ללא ספק, המסוגלת להתעמת עם החיים, כפי שעשתה כבר בילדותה באוקראינה, כשאביה, נחום, נפטר.
מהרציף אביו ושני אחיו הצעירים נופפו ידיים לפרידה. אימה המשיכה בפרידתה הממושכת. עכשיו היו אלה הוראות בעניין הכביסה. עליו לרשום כל פריט לפני שימסור אותו ולוודא את חזרתו.
נשמעה השריקה האחרונה של מנהל התחנה, אשר הפעם ביקש מהמלווים לעזוב את הרכבת.
אימא קיבלה את גזר דינה, נישקה אותו בפעם האחרונה ועזבה אותו בלי להסתיר את דמעותיה.
התחנה, מהצד השני של החלון, התחילה לנוע לאיטה, הפעם יחד עם אימא.
נחום נשאר בקרון עם אנשים שלא הכיר. נגע בכיס האחורי ונוכח שעוד היו שם שלושים הפסות לתשלום הפנסיון. נרגע.
עכשיו מתוך פרספקטיבה אחרת, חזר לפרק עדיין קצר אך דחוס של לימודיו בתיכון. בעיירה בה גרו, במחוז אנטרה ריוס שבארגנטינה, כיתה ו' הייתה שיא ההשכלה. גם אם לא כולם טיפסו אליה, כי היו כאלה שחזרו, שנה אחרי שנה, על כיתה ג'.
מי שרצה להתקדם היה חייב לצאת לגלות. אחותו פרלה, מבוגרת ממנו בארבע שנים למדה בבירת המחוז, פאראנה, והתגוררה אצל הדודים. בדיונים הראשונים הוחלט שהוא יצטרף אליה ויגור איתה, בבית הדודים ברחוב מכסיקו 96. לשם יצא, בשלהי הקיץ, בכדי לעבור את בחינת הכניסה לתיכון.
התוצאות לא בישרו טובות לגבי עתיד השכלתו. הממוצע בין שני המקצועות בהם נבחן - מתמטיקה ולשון היה אחת (מתוך חמש). גם מי שהיה, כמוהו, חלש במקצוע הראשון היה יכול לשער שהציון בה היה אפס. כדי להמעיט מהבושה סיפר לאבא שהגיע מאוחר למבחן. חזר לעיירה עצוב, כמי שמקבל את גורלו של בוגר כיתה ו'.
אבא, כמובן, לא שמח. את השכלתו שלו רכש בזיעת אפו וידיו. בילדותו היה רוכב קילומטרים אחרי קילומטרים מחלקת השדה של ההורים אל בית הספר של העיירה באסאבילבאסו. בני המתיישבים, דור ראשון של חקלאים יהודים על אדמת ארגנטינה, למדו שם מקרא וספרדית, חשבון ויידיש. גדל שם דור שידע בעל פה את "מארטין פיארו"- האפוס הארגנטיני - ושר את התקווה.
דון חוליו המשיך בלימודיו בהתמדה, ברצינות ובנחישות. באופיו אהב ספרים אך בחר מקצוע שיבטיח לו פרנסה והיה למנהל חשבונות.
כפי שנאמר, אבא לא שמח. אך גם לא התייאש. חיפש דרכים אחרות.
התחיל שיחה עם בנו:
- לכל עם יש השירים שלו, שמבטאים את רגשותיו "זהובה היא ועיניה התכלת משקפות הן את אור הרקיע". את מי זה מזכיר לך? היתמם.
- את אימא - דון חוליו היה שותף להערצה. גם לגביו עיני אישתו שיקפו את אור הרקיע. למרות פגיעתן של השנים.
- תשווה עם מה שסבתא שרה: "אויפן פריפצ'יק ברעט א פייערל אוך אין שטיב איז הייס אונ דער רעבע לערנט די קליינע קינדערלעך דעם אלף בית".
אבא תרגם – אולי שלא לצורך – על האח האש בוערת ובבית חם. ה'רבי' מלמד את הילדים הקטנים את האלף בית.
כאן שרים על בנות זהובות שיער. ואנחנו על האלף בית. יש לך כבר נערה זהובת שיער. תהיה לך אחרת. מה שחסר לך הוא האלף בית . אתה תהיה עורך דין. דוקטור נחום יזרניצקי. הדוקטור הראשון במשפחה שלנו. בוודאי לא האחרון.
- אבל אבא, אתה ראית את הציונים!? מי יקבל אותי עם ציונים כאלה?
- בית הספר התיכון של נוגוז'ה. הכל כבר מסודר. בכל שנה בדצמבר תיבחן בכל המקצועות, אני בטוח שתעבור את כל הבחינות.
- היכן אגור?
- גם זה מסודר. אצל בעלת בית יהודייה.
- מה אומרת אימא? - נחום לא אהב את הרעיון. לו היה לומד בפאראנה היה גם נמצא רחוק מהבית, אבל היה גר אצל הדודים, ליד אנשים שהכירו אותו, ליד אחותו. נוגוז'ה הייתה עיר זרה ולא הכיר בה אף אדם.
אימא הצטרפה לשיחה. לא בכל עניין הסכימה עם בעלה. לגבי הלימודים לא היה ביניהם וויכוח. הייתה אם אוהבת וחרדה אך קיבלה, מתוך השלמה ואולי מתוך מסירות נפש, את התרחקות בניה בשנת הלימודים. קודם פרלה, עכשיו נחום, בעוד ארבע שנים גם אפרים צבי. מי יודע. אם המשפחה תישאר בעיירה הזאת, אולי גם הבן הצעיר, שעדיין לא ניגש לבית הספר היסודי, יצטרך לעזוב את הבית. היא תישאר, וזרועותיה, שופעות האהבה, ריקות.
היא לא הייתה משכילה כבעלה. איזו נערה יהודיה הייתה יכולה ללמוד בכפר האוקראיני? ועוד נערה יתומה מאב. ובכל זאת למדה. קודם עם הדוד הלל. אחרי מותו עם הדוד סנדר. היא הקסימה את קרוביה ביופייה, אך גם בתבונתה השופעת ובכוחה השקט. כמי שפותחת חור בקרח מעל לנהר וטובלת במימיו, טבלה באוצרות האלף בית, העברי והקירילי ובתעלומות החשבון. כאשר בשלהי העשור הראשון למאה עזבה עם אימה ואחיה את היבשת המקוללת לקראת הארץ המובטחת של הברון הירש, הדוד סנדר נסע אתם. כפי שהוא למד את אותיות האלף בית החדש, גם היא למדה אותן, יחד אתו. בהתמדה ובתבונה התגברה על הלשון החדשה. לא מעבר להשכלה יסודית. אך תוך שמירה על כבוד בפני הלימוד. קיבלה את המשוואה של שיר העם: "למדן איז א ייד, שיכור איז הגוי" (היהודי הוא למדן והנוכרי שיכור), לכל הפחות בחלקה הראשון, ללא הדעה הקדומה לגבי הגויים. הבינה שבארץ החדשה אין כבר מקום לרב ושהמשכילים החילוניים תופסים את מקומו. גם לגביה היה ברור שבניה יהיו דוקטורים. גם אם הממוצע בראשית המסלול הוא אחת. דוקטור נחום יזרניצקי, דוקטור אפרים צבי יזרניצקי, ...
- אל תפחד, נחום. תבוא בחופשת הקיץ - תמכה דוניה רוסה בבעלה.
עכשיו, בתום החופשה הקצרה של החורף, נסע נחום לתיכון של נוגוז'ה. פתח את המזוודה ולקח את הספר שהוציא בגניבה מבית ההורים. עיון מהיר לפני הנסיעה שכנע אותו שיוכל לחפש ולמצוא דברים מעניינים בספרו של גומס ניראה, "פרויד והבדיחה הדו-משמעית". הכותרת לא הכזיבה. הספר הכיל מידע על מין ועל בדיחות שהמחבר ליקט מספרי פרויד, אותו "תרגם ושיפר". זה היה טוב לדרך ונחום שקע להנאתו בקריאה.
מתוך ציות להוראות האם, קצת לפני נוגוז'ה פתח את החבילה, אכל בחפץ לב את הסנדוויצ'ים ושתה את האורנג'דה.
לא שם לב לסביבה. לו היו שואלים אותו ברדתו, מה לבשו שכניו ואלו היו פניהם, לא היה יכול לענות.
הם כנראה שמו לב בו ובתנועותיו. כאשר הרכבת הגיעה לנוגוז'ה הייתה מהומה לא מוסברת. שכניו נדחפו ונדבקו אליו, כאילו היו שם המונים ולא כמה נוסעים שירדו בתחנה לא חשובה.
רק כמה דקות מאוחר יותר עלה בדעתו לבדוק אם שלושים הפסות נשארו במקומן. נדהם נוכח לדעת שהכיס האחורי היה ריק. רק עכשיו הבין למה ולשם מה נדחפו אליו. הם נדבקו לכספו.
הבין שלא היה לו במה לשלם את הפנסיון. אבא הבטיח לשלם בראשית כל חודש לשהותו בפנסיון. גם בידע מועט בחשבון ידע שזה כעשירית ממשכורתו של אבא.
לא. הוא לא יחזור לפנסיון. ולא לנוגוז'ה. לא. עם כל הערצתו לאבא, אולי בגללה, לא רצה לחזור ולהתמודד עם כישלון נוסף.
גם לעצמו לא היה יכול להסביר את החלטתו. מתחנת הרכבת של נוגוז'ה, פנה לכביש שמחבר בינה לבין עיר המחוז, פאראנה. שם הם, הדודים, האחות יטלפנו הביתה ויסבירו. לא היו לו מושגים ברורים בגיאוגרפיה. בין שתי הערים יש כ 170 קילומטר, אך הרכבת עוברת אותם בשעות מעטות. יצא ברגל אל מקום המרוחק עשרות שעות הליכה.
שעות ארוכות צעד ומזוודתו בידו. הלילה התחיל לרדת. החשיך מוקדם. זה היה בחודש יולי. הנוף היה שומם ומשעמם. החקלאים בראו את החורש. במקומו היו גידולים. מפעם לפעם ראה בתים. שני בתים ביחד, גב אל גב. שלושה או ארבעה בתים שהיוו ראשיתו של יישוב זעיר. לידן טחנות הרוח, מגדלי מתכת, אשר הכנפיים וגלגלי השיניים שבהם הפעילו משאבות מים. מי שלא היה סיפק בידיו התקין משאבה ידנית. כל מה שהחשיך נשמעה יותר נביחת הכלבים.
כמה מהם התקרבו אליו. אולי בגלל ריח הנקניק שנשאר בידיו. לנחום היה קשה להעריך נכונה את כוונותיהם. הלילה ירד. גברה העייפות ואתה הפחד. למרות שאכל טרם רדתו מהרכבת הציק לו הרעב. ראה אורות מרחוק. עזב את הכביש והלך בכיוון האורות. הגיע לראנצ'ו – בקתה עשויה אדובה - מוקפת עצי אזדרכת. הדיירים היו מבוגרים. קיבלו אותו היטב. כדי לא לעורר את חמדתם - אם הייתה להם - סיפר להם על גניבת הכסף ברכבת. לא היה מקום לחשדותיו. כיבדוהו בנקניק חריף, ובלחם כפרי.
נתנו לו סמיכה והוא שכב על הרצפה, כמוהם.
היה חושך. נחום לא חשד באנשים. אך לידו הייתה תנועה מתמדת של חולדות ועכברים שניצלו את הלילה למעשיהם המרובים. הם לא חששו מפניו והתקרבו אליו. נחום ישן שינה מקוטעת בין מארחיו השונים.
יצא בבוקר השכם, עייף משהיה. חזר לכביש. ניידת ממשטרת המחוז נעצרה לידו. לא היה הרבה מקום לספק ובכל זאת שאלו אותו:
- תגיד, סמארקאץ', אתה נחום יזרניצקי , הבן של דון חוליו יזרניצקי?
בשמחה ענה להם: כן.
- עלה כבר.
הניידת הסתובבה בכיוון נוגוז'ה. ממה שאמרו השוטרים הבין שמכיוון שהוא לא טלפן, בבוא לנוגוז'ה, בהתאם להוראות של אימא, ההורים התקשרו לפנסיון ונוכחו לדעת, לחרדתם, שהוא לא הגיע. כאשר התקשרו למשטרת נוגוז'ה, החליטו שם לחכות לבוקר ולהוציא ניידות לשני הכיוונים. בוקר השכם יצא אבא, עם מכונית הדוראנד בכיוון נוגוז'ה, כך שהוא כבר חיכה לו בתחנת המשטרה. הסביר לאבא את מה שקרה.
אבא לא הראה סימני התרגשות. גם לא קיבל את החלטתו, בכעיין ענישה עצמית, להפסיק את הלימודים.
- אין מה לעשות. אתה תלמד. אולי בפנסיון אחר. אתה תלמד. לאבא היו עיניים חודרות שלא השאירו ספק לגבי כוונת דבריו. עמד מול בנו. לא היה אדם גבוה. אבל היו לו גוף מוצק וכתפיים רחבות. אבות אבותיו, שם באוקראינה היו שוחטים וקצבים. הוא לא היה מלך. אך לדבריו היה תוקף, כאילו היה.
- אתה תלמד, נחום.
יצאו ביחד לחפש פנסיון חדש. נחום לא רצה לחזור לקודם. לא היה זמן להפסיד.
כאשר עורך הדין יזרניצקי, דוקטור נחום יזרניצקי, נזכר במקרה, הגדיר אותו כאבן מיל בדרכו האקדמית. במחשבה שנייה לא קיבל הגדרה זאת. זאת לא הייתה אבן מיל, אלא דרך שלמה שהותוותה על יד ההורים. לו ולבני המשפחה האחרים. בדעה אחת, בנחישות, במסירות נפש. כולם, מפרלה הבכירה ועד הצעיר שבבנים הלכו בה. כולם הגיעו, גם אם היו סטיות.
מתוך "ארצות מולדת" - הוצאת גוונים 2006
Comments