דמויות

ישב בפינת האוכל בביתם החדש והמרווח. התמודד – כאיש מדעי הרוח - עם תורת הקוואנטים. כיצד מכניקת הקוואנטים פותחת פתח - שמא שערים - לקיומם הבו-זמנית של יקומים מקבילים.

הופתע כאשר ראה אישה יוצאת מחדר העבודה, חוצה את הפרוזדור ונכנסת לחדר המיטות. דלת הכניסה סמוכה לפינת האוכל כך שאין אפשרות להיכנס בלי להיראות. אמנם לחדר העבודה יש מרפסת הפונה לרחוב. אבל המרפסת היא בקומה השנייה. קשה לחשוב על אדם המטפס על עץ ועובר למרפסת בקומה העליונה. ועוד אישה.

אם כי האישה הייתה כבר בחדר המיטות זכר אותה היטב. זהובת שיער – צבועת שיער? כובע קטן על ראשה ושמלה פרחונית. נזכר בשחקנית אמריקאית שהייתה פופולרית בשנות החמישים.

עוד הוא תוהה על הבלונדינית כאשר ראה בסלון אדם מבוגר – כבן שישים – לבוש חליפה אפורה מחויטת - כבדה עבור הקיץ הישראלי שהוא בעיצומו. ענד עניבה תואמת ובה סיכה. שיערו השחור מסורק בקפידה.

מאין הוא היגיע לסלון. שם אין אפילו מרפסת. האדם הביט בתמונות - מולארי, הנדלר, סטיימצקי, רפרודוקציה של שאגל, כאילו מצא בהן עניין. בינתיים האישה יצאה מחדר המיטות ועברה דרך הפרוזדור, אל הסלון גם היא עיינה בתמונות.

מחדר המחשב הופיע אדם צעיר, בלבוש ספורטיבי אופנתי, כולו מותגי יוקרה מכף רגל עד ראש. היה נמוך קומה וחייכן. הוא כבר לא שאל את עצמו מאין הגיע. גם חדר המחשב פונה לרחוב ואין שם שוב מרפסת.

היה נדהם. היה לבד בבית, כמו כל בוקר יום חמישי, כאשר אשתו יוצאת לעבודה והוא נשאר לנסח את מאמריו על זיקות הגומלין שבין פילוסופיה ומדע ולתקן את עבודות הסטודנטים.

הסלון התמלא נוכחות בלתי צפויה ובלתי רצויה. הופיעו עוד ועוד דמויות. כל אחת ברורה ומדויקת.

עד עכשיו התעלמו ממנו, כאילו היה זה ביתם והוא הפולש, הסתובבו בסלון אבל לא הזניחו את שאר החדרים. הספיק למנות שנים עשר.

כעבור כמה דקות הם כבר פנו אליו.

האיש בחליפה מתח ביקורת קשה על מאמרו האחרון.

- אתה סילפת את עקרון אי הוודאות של אייזנברג. אין בו שום הוכחה לבחירה החופשית. אתה מעביר מתחום לתחום.

מי הוא לכל הרוחות ?

- מי אתה, אדוני?

- אולי תשאל את עצמך מי אתה? אני פרופסור עדן. ממי קיבלת את יסודות הפילוסופיה של המדע?

עוד הוא מדבר ובא הצעיר.

- אף אחר לא יבין את מאמריך עד שלא תעמיד על דיוקה את פונקצית הגל. אני וחבריי בחוג צוחקים על היומרות המדעיות שלך. הנח את המדע לטובים ממך וחזור לנעליך, סנדלר.

ואילו האישה הניחה הצידה את מאמריו והתעניינה בו, באישיותו.

- הייתי סטודנטית שלך לפני עשור. גם אז הרשמת אותי. איזה עומק מחשבה! המקוריות שלך. התעוזה האינטלקטואלית, הרחק מהביצה הטכנולוגית.

היא העבירה יד על ראשו. והחליקה את שערותיו

- איך שמרת על נעוריך!. דודתי סיפרה שגם היא למדה אצלך.

תוך כדי לטיפה גחנה עליו. הרגיש את חום גופה.

אבל הרומן היזום נפסק על ידי התערבויות של דמויות אחרות שדיברו אתו וביניהן. הייתה זאת כעין מסיבה "אלה הם חייך". רק שמדי פעם בפעם הוא התקשה לזהות ולאשר את ההיכרויות שהלכו ותכפו. הוא זכר את תלמידתו ש"ישבה בשורה הראשונה על יד האינטליגנט של הקורס". או לא? האם הוא למד אצל פרופסור עדן?

כן, כן. הוא למד אצל פרופסור עדן! או לא למד? מה עם ירון, עלם המותגים?

האדם ששיערו כסוף ופניו שזופי שמש היה אתו שישה חודשים במלחמת יום כיפור. היה אתו?

מאין הם הופיעו בלי לעבור את סף ביתו ?

רצה לנגוע בהם. הוא מישש את ידיהם. הם היו ממשיים.

אבל היה לו ברור שהם הופיעו בבית בלי להיכנס אליו. הם קיימים, ממשיים. בשבילו.

שמע דפיקות בדלת. טכנאי הטלוויזיה נכנס וביקש את רשותו לבדוק את המכשיר ולתקן אותו עבר דרך אורחיו, בלי לברך ובלי לבקש סליחה. כאילו אינם קיימים. הבדיקה והתיקון ארכו חמש דקות בהן אורחיו המשיכו להתדיין אצלו וביניהם.

הטכנאי עבר שוב דרך אורחיו.

- חתום לי בבקשה. הייתה לך תקלה קטנה. לא תשלם הרבה.

- אתה רואה אותם?

הטכנאי הסתכל בו, תוהה.

- את מי אדוני? הנמלים הגיעו אליך, גם בקומה העליונה?

הטכנאי ניסה לראות את הנמלים עליהן חשב. כמובן לשווא.

- לא. לא. תודה.

חתם.

הטכנאי עזב, מפלס את דרכו, בלי לראותם, בין שלושה אורחים שמשום מה הצטופפו ליד הדלת.

הוא חזר והביט בהם. שמע את קולותיהם הברורים. חברו מהמילואים, כסוף השיער התעניין במעשיו

מאז מלחמת יום כיפור.

- אתה ממשיך לעסוק בקשר בין פיזיקה ופילוסופיה ? האמת. גם אז לא הבנתי אותך.

ניסה להסביר. פתאום נעצר.

- למי בדיוק הוא מסביר?

ברור לו שהבית ריק - כפי שראה אותו הטכנאי - והוא מנהל דו-שיח עם מי שאינם קיימים.

- אתם אינכם קיימים - קרא בקול, שבכל זאת כמעט נחנק בגרונו - אתם אינכם קיימים ! אתם רוחות!

- אתם אינכם קיימים! – כמעט התחנן.

- אנחנו לא קיימים?

הבלונדינית נשקה לו בפה.

פרופסור עדן הסתכל בו במבט שהיה בו גם בוז וגם רחמים.

- אנחנו קיימים יותר מאשר העולמות המקבילים שמוחך הסהרורי מתאר במאמריך האוויליים.

נער המותגים כמעט רתח מכעס.

- תחשוב שאנחנו בסופרפוזיציה, מר כלום – אינו - יודע.

הם הקיפו אותו. הבלונדינית יצאה להגנתו.

עזבו אותו!

הדלת נפתחה. אשתו חזרה לפני הזמן מהעבודה, לקחת מכשיר ששכחה.

- אני אנצל את ההזדמנות לנוח.

עברה דרכם, ניגשה למקרר והוציאה בקבוק שתייה. לא שאל אותה. היה ברור שגם היא, כמו הטכנאי, אינה רואה, אינה מסוגלת לראות את אורחיו, שממלאים את הבית.

החבר מהמילואים שאל עליה. ענה לו בחצי פה.

- אשתי, ציפורה.

- מה רצית, אלישע - הבינה אשתו את דבריו כמכוונים אליה.

- כלום, יקירתי.

בייאוש פתאומי ותהומי הבין שמעכשיו והלאה הוא חי בשני עולמות מקבילים.

הוא גם הבין במעמקי נפשו שלא כדאי לספר לאחרים - גם לא לאשתו - על העולם המקביל שהוא חי בתוכו.