גשרים של נייר - הקדמה

מפת דרכים

אני מתחיל ספר זה בסיפור – סיגריה- אשר מתכוון להיות כעין אפוס, סיפור על גיבורים ואלים. אם כי מופיעים שמות –ואלה הם אמיתיים - הגיבור הוא עם ישראל. אני רואה אותו כפרק בדרמה של תולדות ישראל בזמננו, על שתי המערכות - שואה ותקומה. חיי היהודים בעולם, בישראל ובתפוצות מותווים על ידי שניהם. הגיבורים והקדושים של העבר הם אלה המעניקים משמעות להווה, המאפשרים אותו. ימי החול עושים את החיים,מעמד סיני מעניק להם משמעות.

אחד הסיפורים בהמשך, "קרא לי חואן" – ללא כל יומרה אפית - מדגים זאת. נוכחות ישראל והאנטישמיות בתודעתם של צעירי ארגנטינה היא המניע של הסיפור.

בסיפורי "המון של אנשים בודדים" ההיסטוריה היא תנאי, לא סיבה. הבעיה קיימת באדם. עם זאת אני מעדיף לתת תאריכים, לקבוע קואורדינטות של זמן ושל מקום, במה שנוטה לריאליזם. בני האדם החלשים, הרחוקים מהאפוס הם אשר עושים את הסיפור.

"שטח הפקר" מציג עמדה שונה. האדם שבסיפורים הקודמים הוא יצור אריסטוטלי, מותנה על ידי הזמן ההיסטורי והאישי. מי שאמונים להיות אנשי מדע - פסיכולוגים, סוציולוגים, אנטרופולוגים - יוכלו להסביר את התהליכים, להצביע על המניעים הגלויים או הסמויים, הבהייויוריסטיים או הפרודיאניים. "שטח הפקר" הוא קפיצה אל הבלתי מובן, אל מה שגם כאשר נראה לנו שמבינים, יודעים אנו שאין לנו הסבר מלא. גם לשני אירועי ההיסטוריה היהודית בת זמננו אין לנו הסבר ממצה. הפרקים הקצרים, הכמעט מקוטעים מנסים להציץ אל מה שהתבונה אינה מבינה. אולי בגלל זה – במיוחד שלושת הסיפורים האחרונים הם אפלים, בגלותם את החרדה מפני יקום המסתיר את פניו. או שמא מפני סתר פניו של אלוהים.

הנובלה "מגירות" מתמודדת עם בעיות מטפיסיות. גוף ונפש. אלמוות. מתמודד אתן אך אינה פותרן. התשתית הוא קטע מהתלמוד. מהקטע התלמודי מתברר שרבי עקיבא נכנס ל"פרדס", לארמון של ידיעת האלוהות. לנו יש מידע מוחלט על חוסר ידיעתנו.

אני מסיים ב"אגדת הכלנית", פריצה אל האגדה. ניסיתי להדגיש פריצה זאת על ידי הלשון שהיא שירית אם כי לא ריתמית במובהק.

עד כאן הקובץ כפי שהודפס בספרדית על ידי הוצאת "מלה" של הקהילה בבואנוס אירס. אני מוסיף סיפור קצר, שהיה מיועד לקובץ והוצא מתוך שיקולים טכניים.

דרך צלחה , ידידים.