ברית המועצות ותקומת מדינת ישראל

למרות שלברית המועצות הייתה עמדה בסיסית אנטי ציונית, היא תמכה בישראל. הכירה בישראל "De Jure" ולא רק למעשה. אפשרה את אספקת הנשק מצ'כוסלובקיה.

היו לה סיבות. בנסיבות ההיסטוריות האלה הציונות הייתה תנועה אנטי אימפריאליסטית, אשר התעמתה עם המשטרים שהקולוניאליזם השליטה במצריים, ירדן ועירק. בראש תנועה הציונית בארץ ישראל עמדה מאז 1930 תנועת העבודה, על פלגיה השונים. היישוב ידע את זכויותיה של ברית המועצות במלחמה בנאציזם.

מלחמת השחרור הצדיקה את גישתה של ברית המועצות. מלחמת השחרור שימשה כקטליזטור (זרז) למזרח התיכון. כישלון הפלישה הערבית גילתה את שחיתותם וחולשתם של המשטרים הפאודליים הערביים. זה אחרי זה הודחו והוחלפו על ידי משטרים עם יומרות סוציאליסטיות. ב1952 גנראל נאגיב הפיל את המלך פארוק במצריים והוחלף על ידי גמאל עבד אל נאצר. ב1958 בעיראק בריגאדיר קאסם הפיל את המלך פייסל, ב 1979 הגיע לשלטון סדאם חוסיין בתמיכת הבעת. בסוריה הביא את המהפכה הגנראל זאים. אחרי כמה גלגולים הגיע לשלטון חאפז אסאד. המדינה היחידה אשר בה נשאר על כנו המשטר שהוקם על ידי הקולוניאליזם הייתה ירדן. אולי כי הייתה זאת הארץ היחידה בה הצבא, בניהול בריטי תפקד במלחמה.

ב 1956 האימפריאליזם הבריטי-צרפתי ניצל את המתח בין ישראל ומצריים כדי לנסות לחזור לעמדות השליטה. מעצמות העל החדשות – ארה"ב וברה"מ-מנעו זאת מהן. המזרח התיכון הפך לזירה לסכסוך הבין גושי.

במשך עשר שנים – 1948 תקומת ישראל עד 1958 המהפכה בעיראק – חוסל כמעט כל האימפריאליזם הישן במזרח התיכון. הזירה נשארה פתוחה לחדירה הסובייטית. בלי ספק התמיכה בישראל העניקה לברה"מ רווחים ניכרים.

על ההתפתחויות המאוחרות ראוי לדון במאמר נפרד.