באין דרך

כנראה נרדם. כי מצא את עצמו לא בקיבוצו אלא בקיבוץ אחר, בהמשך הקו.

לא רצה להבליט את מבוכתו וירד, כאילו אכן התכוון מראשית דרכו לרדת כאן, בכפר ידין ולא בנווה יש"ר. מי הסכים בוועדת השמות בלחץ הנדבן האיטלקי, לקרוא ליישוב בשם ישראל שלמה רופא? מה ביניהם ליהודי איטלקי משלהי הרנסאנס? שאלת השם נתגלתה לו זניחה, לעומת שאלת הדרך. למעשה, לו היה חושב ביישוב הדעת היה כדאי להישאר באוטובוס להגיע אל קצה הקו בעין הדרך, לחזור באוטובוס בכיוון העיירה ולרדת, בדרך, בנווה יש"ר.

זאת הייתה חכמה שלאחר מעשה, כי האוטובוס כבר נסע והיה עכשיו בכיוון אל עין הדרך. היה זה האוטובוס האחרון.

נשארה ברירה פשוטה ולא קשה במיוחד: להגיע אל נווה יש"ר בשביל בו נסע לא פעם באופניים כאשר לימד עדיין במוסד החינוכי.

זכר עוד את השביל שראשיתו ברפת ונמשך לאורך בית הקברות של כפר ידין עד הגדר של נווה יש"ר.

מעשה שטן, הוא לא ידע היכן הוא נמצא עכשיו בדיוק. מהרפת בהירה לו הדרך. אבל כיצד, למען השם, מגיעים אל הרפת?

בהמשך, כמה מטרים ממנו היה בית מלאכה כלשהו ממנו בקעו קולות.

הלך לשם וניסח את שאלתו בזהירות כדי לא לשים את עצמו ללעג.

תוך כדי דיבור הבין שחלה איזו טעות מוזרה. חשב שבבית המלאכה ימצא חברי קיבוץ בבגדי עבודה, שנשארו לתקן איזה חלק.

כאשר דיבר שם לב שזה אינו בית מלאכה אלא איזה משרד.

המתכנסים שם לא נראו לו קיבוצניקים. לא על פי לבושם. נראו יותר כאנשי עסקים. מה עושים אנשי עסקים בשעות הערב בביתן הזה שקודם נראה לו בית מלאכה? היה בהם משהו עוין, מתנכר, מלגלג. אולי הוא רואה בעיני רוחו והגיל מעצים את תסביך הרדיפה.

שאלותיו כמעט קפאו בשפתיו. אבל הוא המשיך כאילו כפאו שד.

התשובה הצדיקה את חששותיו. יותר מניסיון לעזור ולכוון היה בה לעג לא מוסתר למי ששואל שאלה שתשובתה מתבקשת מאליה.

אחרי התשובה נשאר נבוך כשהיה.

יצא בלי להגיד שלום.

החליט ללכת שרירותית לכיוון כלשהו עד שאתר כלשהו, מבנה כלשהו יאפשר לו התמצאות. התפלא על עצמו על חוסר התושייה. כמה פעמים הוא יצא עם ילדי קיבוצו, בלילות תשדורת, לכיוון הבית?

הגיע לאפיקו של נחל.

שם הופיעה חברה. עד כאן פרט לאותם יצורים בבית המלאכה לא מצא נפש חייה.

החברה, לשם שינוי, הייתה ידידותית. לא רק בדבריה המסבירים פנים. גם בהופעתה הבוטחת ובחיוכה המלבב.

רק כאשר נפרד ממנה הבין למה הופעתה הייתה כה מעודדת. משהו בה הזכיר לו את אמא. לא משהו. כל אישיותה. האישיות שאפשרה לה ללכת בגפה, בלילה, ללא מורא ברחובותיה הריקים של העיר הגדולה.

רק שאימא אינה כבר בחיים.

פנה לאחור. היא הייתה עדיין שם, מחייכת ומצביעה על כיוון. נופף לה ביד.

דרך חתחתים הייתה לפניו. אבל במרחק נראו בתים, נראה הבית.

פנה לכיוון, לכיוון הנכון.

רק עכשיו שם לב שהוא יחף.