קיבל את דין הקיבוץ. אחרי סוכות יתחיל ללמוד בחיפה ואין טעם שיעמיד תנאים ביחס לעבודתו. הוא יודע, כמו כולם, שנטילת חלק מהערך העודף של העבודה, מוגדרת כ'ניצול'. גם אם המעביד משלם בזמן ומעניק תנאים סוציאליים. אצל מרכס זה שייך לכיתה אלף.
הקיבוץ סטה מתורתו והחליט להעסיק שכירים בקטיף. מתוך נימוקים כלכליים. צריך לקטוף את התפוחים בזמן. עם מרכס ובלעדיו. הוטל עליו לרכז קבוצת נערים עובדים. היה לו ניסיון בקטיף. גם בחינוך. לאו דווקא עם נוער עובד.
בעבר הלא רחוק, לפני העלייה היה מדריך ופעיל מרכזי בתנועת הנוער. גיבש לעצמו תפיסה פשוטה למדי, שהעובדות בשטח הוכיחו נכונה: בני אדם זקוקים לביטחון ולאהבה. אם לא לאהבה ממש, לכל הפחות לאמפטיה.
שם היה אהוב. אולי בגלל היישום העקבי של התפיסה החינוכית. אפשר אולי מכיוון שהשתדל לעשות מה שאמר. העובדות, על כל פנים, דיברו היטב.
סך הכל היה מדובר בשבועות ספורים בין שובו מהצבא לבין ראשית הלימודים. התייצב ליום עבודה הראשון ברוח טובה ובנכונות.
מבין עשרים הנערים הרשומים הופיעו שישה עשר. כולם, כצפוי, מקריית שמונה הסמוכה. בעיקר מרוקאים ותוניסאים. היו גם שני עירקים ופרסי אחד.
חילק להם את הציוד. לכל אחד סולם גבוה, סולם נמוך ותרמיל קטיף. הסביר את דרך העבודה והדגים. טיפס ללא קושי אל מרומי הסולם הגבוה וקטף. תפוחי סמית ירוקים, גדולים. "לכל הפחות בגודל זה" הראה תפוח בקוטר שבעים. "לכל אחד מכם יש מידה קשורה לסל. בהתחלה אולי תהססו. תוכלו למדוד". הדגים בהשחלת תפוח עד שנתקע במידה.
חילק אותם תוך כדי הקצאת מספר עצים לכל זוג קוטפים. לימד את כל אחד להציב סולם ולייצבו. עלה עד השלב הגבוה והראה שגם שם אפשר לשמור על שיווי משקל. הקנה להם ביטחון.
עזר להם. היה משהו מעורר רחמים באותם נערים - בקושי בני חמש עשרה - שסחבו איתם מעץ לעץ, משורה לשורה את הסולמות ואת התרמילים. אם הטרקטוריסט לא היה מגיע בזמן, משכו ביד את העגלות עמוסות הפרי. לעתים לקח סולם או משך אתם את העגלה.
'שם' היה ברור. יש 'דוגמה חינוכית' ברצונך שהחניכים יטאטאו את המועדון? עליך לקחת מטאטא ולהתחיל. זה היה גם דין ניקוי האסלות בחוות ההכשרה. הוא העביר מנסיונו ללא הבדל מצב ומוצא.
עבודתם הייתה קשה ומפרכת. בבוקר היה קריר, אבל בגבור היום היו הנערים נוטפים זעה. החולצות היו נדבקות לגופם.
הם היו מזיעים והעגלות היו מתמלאות תפוחים ירוקים, בוהקים. הנורמות והפרמיות מילאו היטב את תפקידן. הנערים הוכיחו את תפיסותיו של מרכס, גם אם לא הכירו אותו.
עשו זאת בשמחת חיים ובצהלה. אם היו קרובים - השתדל להרחיק ביניהם - היו לעתים פורצים קרבות תפוחים, שלא גרמו נזק אלא לפרי. בין קרב לקרב היו הנערים רומזים זה לזה, בערבית, על קרובות משפחה ממין נקבה.
השלים פחות עם הקללות מאשר עם הקרבות. גם לאחר עלייתו, ראה את עצמו מחנך. 'יש חורשים ונוטעים' היה אומר לעצמו 'אני זורע רעיונות'.
איים עליהם: "תפסיקו לקלל בערבית". :מי שיקלל לא יעבוד אצלי" הדגיש את 'אצלי'. לא רצה איום אכזרי מדי. אבל הנערים רצו דווקא לעבוד אצלו. וצדקו. הם הוכיחו, אם לא נימוסים, ידע בלשונות העולם. המטע התמלא שוב קללות. אך הפעם האם והאחות הוזכרו בצרפתית. מספיק פשוטה כדי שעקיבא, שלמד את השפה בתיכון, יתפוס כמה מדויק הוא התרגום.
במשך הזמן התהוותה פשרה. הם קיללו דו לשונית כאשר הוא לא היה בסביבה. האוזן לא שמעה, הלב לא הרגיש.
גם עם מוזרות זו – רתיעה מפני הקללות הסתמיות שהיו שגורות בפיהן - נתחבב על ידי הנערים. הם תפסו את יושרו היסודי. ידעו שביניהם לבין מנגנון הפיקוח – רכז המטע, רכז הקטיף, רכז ההובלות, בודקי הטיב - עמד בחור זה, לא הרבה יותר מבוגר מהם, שדיבר עברית גבוהה במבטא מצחיק.
צחקו עליו. לצרור הקללות העדתיות – עירקי פיג'מה, מרוקו סכין, רומני גנב - צירפו בחדווה 'ארגנטינה – מרגרינה'.
צחוקם היה ידידותי. נטול תוקפנות.
הוא היה מצחיק גם בניסיונו להוכיח להם שהוא קוטף זריז. לאחר כמה ימי עבודה רכשו את המיומנות שמעניק הצורך. הוא לכל הפחות הראה שמגיע לתפוחים הגבוהים, הנסתרים, הבלתי מושגים. היה עולה לשלבים הגבוהים בסולם ומטפל בקצות הענפים.
ב"הפסקת עשר" היה מביא להם קפה, עוגיות ומיץ. מנסה לקיים דו - שיח. "לזרוע". לא, הם לא היו חניכי התנועה. רחוק מזה. אבל, לכל הפחות, כך ניחם את עצמו, יצר אווירה טובה, של קבוצה. לכל הפחות לא גנבו זה מזה.
לאחר כמה ימים התחיל להבחין ביניהם. לדעת את שמותיהם. היו כאלה שחיבב. כאלה שחיבב פחות.
את ציון הוא אהב במיוחד. כיצד ניתן לא לחבב את הנער הנמוך, השחרחר, המוצק, שכל תנועותיו זריזות ואשר פיו נפתח דרך קבע בחיוך של שמחה.
פרט לקרבות תפוחים, בהם השתתף בהצטיינות, לא היה מעורב באף קטטה מאלה שהיו פורצות, למרות הידידות, בין נערי הקבוצה.
הוא היה מצטיין בעבודה. אלוף הנורמה ושיאן הפרמיות. יחד עם זאת לא השאיר פרי ראוי -רחוק ככל שיהיה – בקצות הענפים.
אנשי מחקר יציגו השערות מלומדות על יסודות ההנעה. כמובן, פעל אצל ציון התמריץ הכלכלי.
בוודאי היה בו מעין אנרגיה בלתי נדלה. פרוידיאנים יטענו שה'ליבידו' מצא את אפיקו בקטיף התפוחים. אך קומץ כלשהו מזריזותו וחריצותו, מקורו בחיבה שרכש לרכז הקבוצה.
הוא, כמו האחרים, זיהה את יושרו, את נכונותו לעזור.
היה מתנדב לעזור. להחזיר את הכלים לאחר הקפה. להביא הודעות לרכז המטע או לרכז ההובלות. כמובן באופניים. כי אהבתו הייתה, בכל זאת, תלויה בדבר. באופניים.
עקיבא השלים. הספיק כבר להכיר אינטרסנטיים גרועים ממנו. כך שציון היה רוכב על אופניים וממלא שליחויות מלכות. בכל זאת שמר על שיאיו.
באמצע אלול הופיע אלברט קדוש.
רכז המטע קרא לעקיבא.
הוא היה נמוך ונמרץ.
"אתה צריך לעשות לי טובה. ממועצת הפועלים לחצו עלי שנקלוט כמה מבוגרים. אתה יודע שהם לא מסוגלים לעבוד. אתה תקלוט אחד."
"מה אעשה אתו?"
"כבר תמצא. חוץ מזה הוא קרוב של ציון. תצמיד אותו אליו".
הרכז לא השאיר לו ברירה.
"Vien ici, s`il vous plais, Monsieur Kadosh"
פנה לאדם מבוגר שעמד בסביבה.
בן כמה היה? לפי רישום לשכת העבודה היה צעיר למדי. אך הזקן האפור הוסיף לא שנים. בשלהי קיץ היה לבוש מעיל.
"Je suis Akiba"
אימץ את הצרפתית של התיכון.
"Albert Kadosh. Enchante"
הטעים את ההברה ראשונה בשם המשפחה. לחצו ידיים. הבין שהצרפתית אזלה לו.
קרא לציון. ציון דיבר עם דודו ערבית מרוקאית. לקחו סולמות והלכו לחלקה בה היו אמורים לעבוד.
חילק את העבודה לנערים והתפנה לאלברט. השאיר את ציון על ידו.
ניסה ללמד את אלברט את מלאכת הקטיף. ללא הצלחה. האם פעם עלה על סולם? לא מהסוג הזה. הייתה לו חנות. היה משעין את הסולם על המדפים ועולה להביא את סוג השימורים המבוקש.
כאשר עלה על הסולם, עם תרמיל הקטיף, הסתכל בו עקיבא ממושכות. אדם בא לעבודה לבוש ז'אקט ומכנסי גברדין .היה ברור שלא שמע על מרכס. גם לא על בורוכוב. בשום פנים לא רצה אלברט להפוך לפרולטר. בעצם למה? בבוקר אלול, עדיין קריר, עמד מר אלברט קדוש והתאמץ לקטוף את התפוחים שלידו.
הרכיב משקפיים. אך לא ראה.
"הוא כמעט עיוור בעין אחת" הסביר ציון.
עקיבא אהב פחות ופחות את המשימה שהוטלה עליו.
הוא, כמוהו כציון, אוהב הישגים. אולי הוא לא תחרותי. אבל אין לא כל ענייו לדחוף אל ראש הפירמידה הבורוכובית את האבן הכבדה המתאמצת ליפול חזרה.
אלברט קטף תפוחים במתינות. היה לו כל הזמן. ניסה להסביר לו את עניין הנורמה. בצרפתית שנהייתה כחושה ממלה למלה. האם אלברט הבין צרפתית?
"Oui, oui Je comprend"
("כן, כן. אני מבין") היה אומר מדי פעם בפעם. מעשיו לא העידו על הבנה.
אולי בעצם הוא היה פיקח ממנו. כל זה אינו אלא תחבולה לעבור את היום ולקבל, בכל זאת, יום עבודה. מכת אגרוף לתורת הערך העודף של ידידנו מרכס. ניצחון הרוח על החומר.
כל הזמן היה ציון אתו. ריחם עליו. הוא עלול להפסיד כמה גרושים.
"מה נעשה עם הדוד שלך?"
ציון הפתיע. "יש לי רעיון. הוא יאסוף נשר".
עד עכשיו כל זוג היה אוסף בעצמו את התפוחים שנשרו. היו לכך עגלות מיוחדות, הנערים היו רצים לאורך השורה וזורקים אל דליים מיוחדים את התפוחים. גם כאלה שנשרו לפני הקטיף. תנאי השוק הבטיחו מחירים טובים, לאחר מיון, גם לתפוחים אלה. הפרמיה הייתה שונה אבל גם היא השתלמה. לזריזים.
ציון המשיך "זאת עבודה קלה. לא צריך לעלות על סולם הוא לא יסתבך בעניין הגודל. ב'נשר' אפשר להכניס תפוחים קטנים יותר". עקיבא התלהב מהרעיון "אתה גאון, ציון. מציון תצא תורה."
הכניסו את אלברט לעבודת הנשר. ציון הלך למקומו.
עקיבא עקב אחרי הפועל החדש. רצה בהצלחתו. באיסוף נשר אין מקצועיות גדולה. זאת עבודה לחרשים ולפסחים, אבל כנראה לא לסתומים בעין אחת. ההספק ב'נשר' חייב להיות גדול. מה הקושי בזחילה על הקרקע ובאיסוף התפוחים? הנורמה נקבעת בהתאם. למעשה היא מיטיבה עם אוסף הנשר. לכן השתדלו שקוטף בודד יעסוק בו רק חלק מהיום. אחרת יגיע לפרמיה שלא תשתלם לקיבוץ.
נתונים אלה היו ידועים לעקיבא אך הבין כבר שסכנה זאת אינה אורבת מצדו של אלברט קדוש.
אך בכל זאת קיווה להספק. להספק כלשהו. כי בהחלטתו לתת לאלברט את הקבלנות על הנשר הייתה סטייה מהמקובל. מדי פעם בפעם היה חוזר אליו, מנסה לקדם אותו לקראת שורה חדשה. מסביר לו, נותן עצות שהוא חשב חכמות.
כדרכו אלברט היה עונה "Oui,oui, Je comprend" ועושה ככל שעלה לפני זה על רוחו.
אם עבודת הנערים – כמעט ילדים - הסוחבים סולמות ומושכים עגלות כבדות - היתה מעוררת בו חמלה, הרי דמותו של אלברט קדוש הייתה פתטית.
סוחר שהיה בעל בעמיו ועכשיו מתמודד ללא הצלחה עם נערים.
בהפסקת הקפה ניסה לדבר אתו. שמו העברי היה, כצפוי ל'אלברט', אברהם. אחד מבניו. יצחק, עובד בבית החרושת של הקיבוץ. הוא מביא את המשכורת הגדולה. מאז שהגיע, לפני שנה וחצי הוא גר בקרית שמונה. מתקשה למצוא עבודה.
לאחר הקפה הצטרף לאלברט. כבר אמרנו: הדוגמה החינוכית. לא כל כך הועילה. הוא אמנם ניסה להציב מראה. אך ראייתו של אלברט לא זיהתה בה צורה. עקיבא היה עובד, בזריזות מדודה. כדי לאפשר דגם חיקוי אפשרי. אלברט היה זוחל, מנקה תפוח אחר תפוח בכנף מעילו ומכניס לדלי.
עקיבא ,שלימד את כולם להילחם, הבין שהוא מול הבלתי נמנע. הצמיד אותו אל ציון. הוא וחברו היו פטורים מאיסוף הנשר. בעבודתו הזאת של קדוש, זוחל בין הסולמות של הנערים, היה משהו משפיל. אבל זאת הייתה הדרך שבה היה יכול להביא משכורת הביתה.
עקיבא השלים עם המצב. לנעריו, היעילים והחרוצים ובראשם, ציון, אלוף הקטיף, הצטרף מבוגר שהזדקן. עקיבא דן עם עצמו האם ה'התפעל' במקרה זה מראה על פעולה חוזרת , כמו התפשט או שמא על העמדת פנים, כמו התחכם. לו היה מתגלח ומחליף את הז'אקט ואת מכנסי הגברדין לבגדי עבודה היה הופך לפועל אמיתי? הפור כבר הוטל. אולי אין זה גורל אלא הכרעה? בינו לבין עצמו החליט שהוא לא יביא את הנושא לדיון. בתורה הקפיטליסטית שהקיבוץ למעשה אימץ למעשה יהיה חור בדמותו של אלברט קדוש.
המשיך לקבל אותו.
פרט לאלברט קדוש, הכל התנהל כשורה. הנערים הסתערו על החלקות. עשו את מלאכתם קודש בשמחה. הוא המשיך להוביל אותם, להביא להם קפה. הם המשיכו בהישגים.
ציון בראשם. יום אחד הביא לו מתנה. עבודת נחושת. רצה לסרב. לא נתן לעצמו לסרב. ידע שהוא יפגע בו יותר מאשר הפגיעה האפשרית בטוהר המידות. לא ברור מה היה קנט אומר. גם לא אכפת לו. קנט בוודאי לא היה רכז קבוצה של נערים עובדים מעיירת עולים שלא הייתה שכוחת אל מכיוון שאלוהים פשוט לא ידע על קיומה.
לקראת סוף אלול התחילו סיכומי המטע. אחרי ראש השנה יעזוב את העבודה במטע. יתארגן לקראת הלימודים.
במטע גילו את תופעת הפלא שעד עתה הייתה סמויה מן העין. מר קדוש שביום עבודה שלם אינו מכסה את ארוחת הבוקר.
ביקשו הסברים ממנו. ההסברים לא היו בתחום תורת ההיגיון. כרכז ענף גם הוא לא היה מחזיק את אלברט. הנימוק היה בתחום המוסר:
"יש לו זכות לעבוד בתחום מגבלותיו"
"שיעבוד בלשכת הסעד"
"יש לו שלושה ילדים מתחת לגיל 12".
"אני הולדתי אותם? אולי אתה?"
"אתה רוצה לפטר אותו? תגיד לו אתה"
"אין בעיה. אתה לא אילם. אבל גם אני לא. אין לי ספק שאני פועל לטובת הקיבוץ".
אמרו לקדוש בסוף היום. הוא לא כל כך הבין. כאשר הבין התחיל לצרוח: "יום ראשון עבודה פה." משום מה היה אומר עבודה במלעיל. "יום ראשון עבודה פה".
עקיבא שמע את הצעקות כאשר עבר בין השורות וחתם על התעודות שבעגלות.
נביא מאוחר, אולי נביא שקר, אמר "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים". עמדה מתחמקת, מתפשרת, אנטי - מהפכנית.
אולי בעצם נכון לגבי כולם מה שנאמר פעם על ידי נביא אחר: "כי שיח וכי שיג לו, וכי דרך לו. אולי ישן הוא וייקץ".
תוך כדי חתימת התעודות התערבבו הקולות: "יום ראשון עבודה פה". "תנו לקיסר את אשר לקיסר..."
אולי בעצם הוא, עקיבא, מסתתר מעצמו. את צל ההרים הוא רואה כאלוהים.
***
סוף אלול. לקראת ראש השנה.
מתוך "ארצות מולדת" - הוצאת גוונים 2006
Komentarze