אגדת הוורד

ללינור רוסה ולרועי בחיבה ובתקווה:

בארץ עוץ היה מלך.

כאשר אשתו המלכה הרתה שלוש שנים לאחר הנישואים שמחו שניהם במיוחד המלך שציפה ליורש. הוא יירש את ממלכתו ואף ירחיב את גבולה. יירש את חרבו וינצח בקרבות אבירים. יביא תהילה לשושלת.

כאשר המיילדת בישרה לו שנולדה בת פגה התלהבותו.

אך לא לזמן רב כי התינוקת הייתה יפה, היפה בין בנותיה של ארץ עוץ כולה.

התינוקת גדלה ויפתה. כאשר יצאה, מלווה במטפלות ושומרי ראש לרחובות הבירה הקהל היה מצטופף סביבה, נשים בהריון היו מתקרבות אל הילדה בתקווה שילדם ידמה לה, תופרות היו מחקות את סגנון מלבושיה, כאילו הלבוש בורא את היופי. על כליל היופי היו הבריות אומרים: "יפה כמו הנסיכה" והנסיכה גדלה יפה ואהובה.

לא נולדו לא אחים או אחיות.

כאשר הייתה בת שתים עשרה מתה עליה אמה.

אביה הכפיל את אהבתו דאג לכל צרכיה. היה לה לאם.

לקראת יום ההולדת החמישה עשר, שלאחריו תתחיל לשבת ליד כיסא כבודו, החליט המלך לארגן נשף ריקודים מפואר, כיאה לנסיכה יפה ונבונה של ממלכה רבת כוח. הזמין ,כמובן, את כל האצילים, את המצביאים, את השופטים. גם את הקוסמים והמכשפות כולם נענו ונהנו לראות את הנסיכה היפה של הארץ המפוארת ביום הולדתה.

הנשף היה יפה. הטבחים הכינו את מיטב המנות, מהיקבים זרם היין לכוסות הבדולח, הזמרים בליווי תזמורת הממלכה שרו מנגינות העבר וחידשו לחנים ומלים.

קצת לפני חצות שם המלך לב למחדל.

הוא שכח להזמין את גדול המכשפים, את רב המג ויקטור אורה* (Victor Ore).

גדול המכשפים היה איש מדון וזעם. הוא לא היה רק קוסם. היה לו ידע בכל התחומים, גם במדע וגם באומנויות. רק לא ידע לאהוב. לכן גם לא ידע לסלוח. לא איש כמוהו יוותר על כבודו.

עם צלצול של חצות הוא הגיע לנשף. הזיז הצידה את הזקיפים. וקרא

- "ארור אתה וארור תהיה. בתך תבגוד בך ותכרות ברית עם אויביך, אתה תזחל ובניה ירכבו עליך".

המכשף יצא.

הנשף נפסק.

המלך נדהם. לו אשתו הייתה בחיים היה נועץ בה.

הוא האמין לדברי המכשף שבישרו לו אסון. שר האוצר אמר לו "קללת חמור אינה נוגעת בשמיים". אך כאמור המלך האמין לדברי הבלע.

הוא אהב את בתו אך פחד מנבואת הזעם.

בנה מגדל גבוה וכלא בו את בתו בחדר שסורגים בחלונותיו, כך שאפילו יוני דואר לא ייכנסו.

הקיף את המגדל בתיל דוקרני ובזיזים מכוסים בשברי זכוכית. גם לטאות יתקשו להגיע. הפקיד שומרים כל היום וכל הלילה, למען יחסמו את המעבר לכל, פרט למלך.

- זה עניין מדיני. - אמר לשומרים - גורל ארץ עוץ ושלמותה נתון בידיכם. שאף אחד לא יידע מה או מי כלוא במגדל. גם אם יבוא אדם ויציג תעודה, כאילו חתומה על ידי, אל תתנו לו להיכנס! חזקו ואמצו. גורל ארץ עוץ בידיכם.

- כן נעשה - ענו השומרים - אנחנו חומה בצורה בינך לבין הסכנות.

- חזקו ואמצו - אמר המלך ועזב, זה היה סוד כמוס.

אף אחר לא ידע על גורל הנסיכה, שנעלמה פתאום, סמוך למסיבת יום ההולדת. שמועות עקשניות, שהמלך דאג להפיץ טענו שהיא נישאה למלך תדמור הזקן תמורת סכום אגדי שגמל לו גם על הסוד.

ממלכת עוץ בכתה חרש על נסיכתה היפה הנעלמת.

"היא תחזור, היא תחזור, היא תחזור" - שרו הזמרים העממיים בפונדקים ובבתי המרזח - היא תחזור ואתה האור. היא תשוב, היא תשוב, היא תשוב. היא תשוב ואיתה הלבלוב".

אך הנסיכה לא חזרה. היא הייתה כלואה במגדל, במצוות אביה.

הוא אהב אותה בדרכו והיה נוהג לבקר במגדל לעתים תכופות ולשנן הצהרות אהבה.

כולם האמינו שהנסיכה עזבה את עוץ. כולם ,פרט לרועה.

רועה שנהג לרעות את הצאן בעמק שבין שתי גבעות. בין הגבעות עבר נחל ובו מים כל השנה. בגדות הנחל עשב טוב למרעה. בגבעה המזרחית ניצב לו המגדל, שנבנה בחופזה ולמטרה נעלמת. בגבעה המערבית ישב הרועה לעתים וניגן בחליל להנאתו. ואם יחשוב מישהו שהכבשים יתפזרו להם ויאבדו, אל דאגה. הרועה היה מצויד בלאסו – חבל שבקצהו לולאה.

ערב אחד, עם שקיעה צפה הרועה במגדל, במרחק של מאתיים אמה. בדיוק ברגע זה ניגשה הנסיכה לחלון המסורג וצפה בגבעה המערבית וברועה המנגן בחליל. הרועה ראה את הנסיכה והנסיכה ראתה את הרועה. גם מאתיים אמה לא עמעמו את היופי. כי כאמור הנסיכה הייתה יפה והרועה גם בלבושו הפשוט היה יפה. שניהם היו בני שש - עשרה.

המבטים לא הספיקו. גם אם בחכמה קיצרו את המרחק. לילה אחד השליך הרועה את הלאסו כלפי מעלה. התנשקו דרך הסורג. הרועה היה צעיר אך ידיו אמונות. במשך לילות חושך ארוכים ניסר את הסורג עד שלבסוף הצליח להסיר אותו ולהיכנס לחדר במגדל. מה שקרה שם אני לא אספר, כי לא הייתי. אילו הייתי, לא הייתי מספר. אך הם היו מאושרים. כל פעם, טרם צאתו, היה הרועה מחזיר את הסורג, שנראה מושלם מבחוץ. כל ערב היה משליך את הלאסו נתלה בזיז שנשאר מהסורג ועולה, נעזר הצמחים המטפסים, ההדרה ודומיה, שכיסו את הקירות יחד עם התיל. מדי פעם היה עולה עניין הבריחה. אך הנסיכה סירבה, המגדל היה סמוך לארמון ורחוק מהגבול. גם אם ילבשו בגדים אחרים, היא מוכרת לכולם, עוד מילדותה. הבריחה המשותפת תסכן אותו ואולי אף אותה. הבריחה תיראה כבגידה, כמימוש נבואת הקוסם. הוא וויתר, אם בחוסר רצון. כי אחרי הכול האושר נמצא בדלת האמות של החדר במגדל.

הזקיפים ראו מדי פעם את הרועה עם עדר הכבשים שלו. אך לא שמו לב אליו. הלא הוא סך הכול רועה. רועה שאינו נראה. לו היה נער מהאצילים היו עוצרים אותו, חוקרים אותו. אבל מה יש לחשוש מרועה עני?!

בארץ עוץ יש שרבים כבדים. יום אחד השרב היה כבד מנשוא. אך אנשי המגדל החליטו שהם ישלימו עבודה מסוימת.

גיצים ניצתו והאש אחזה בצומח כאילו אויבים מבחוץ מציתים את הכול ושופכים שמן על המדורה. האש אחזה בכול, טיפסה במדרגות העץ הפנימיות שהובילו לחדר הנסיכה במרום המגדל.

הייתה באר מים וגם מסביבה התלקחה האש.

בדיוק באותו ערב היה יום הביקור של המלך. הוא נלכד ,יחד עם בתו, בחדר שבמגדל. ברור שהרועה לא היה שם, הוא ראה את האש מהגבעה המערבית. בהתחלה הוא לא שם לב, אבל האש התחזקה.

גופו פעל יותר מהר ממחשבתו. בין רגע היה למרגלות המגדל. עוד רגע והחבל שתמיד היה צמוד לחגורתו הושלך למעלה והתכרבל מסביב לזיז בחלון. רק אמות ספורות – אולי עשר אמות – הפרידו בינו לבין החלון. שלא כמו בערבים הקודמים בהם המטפסים ריפדו את עלייתו, הפעם הם היו למלכודת אש. הנער טיפס ועלה, בלי לשים לב, הלא חיים ומוות ביד החבל!- נ תקל מדי פעם בזיזים המכוסים שברי זכוכית. בשרו נקרע, פצעים נפתחו ברגליו ובידיו. פניו כוסו בפיח, עיניו דמעו...

הגיע למעלה, זרק את הסורג, שכבר אינו מכסה על אהבתם וקפץ פנימה.

המלך ראה אותו בתדהמה. אך לא היה זה זמן לדיבורים.

"אחוז בחבל, הוד מעלתו, והתחל לרדת מטה."

המלך ציית. באמצע הדרך שמע את הרועה צועק לו:

"קפוץ הוד מעלתו, קפוץ. אל תפחד, אלה רק חמש אמות. הסיכון הוא רק נקע ברגל. החבל עלול להישרף ובתך זקוקה לו".

המלך אסף את גבורתו וצנח. עזב צולע את מקום נפילתו.

אחריו אחזה הנסיכה בחבל. גם היא קפצה באמצע.

הרועה כבר לא אחז בחבל שהתחיל לבעור, הוא קפץ – מה הן עשר אמות לגביו.

נחת והזדקף.

המלך היה זקוק לכמה הסברים. אבל מי זקוק להסברים כאשר מי שהיה אמור להיות אויבו היה זה שהציל אותו ואת בתו.

בדרך חזרה לארמון ביטא המלך את כעסו. רצה לחנוק במו ידיו את הקוסם המרושע שמנע חודשים רבים את אהבת בתו.

אך הנסיכה לא נתנה לו. גם לא הרועה.

- מראה האושר שלנו יהיה עונשו הראוי - אמרה הנסיכה.

- שינשוך את לשונו ויורעל ממנה - פלט הרועה.

בממלכת עוץ הייתה שמחה גדולה ומכופלת, הנסיכה היפה והאהובה חזרה, ואתה הלבלוב.

והיא תינשא לא לאיש אציל אלא לרועה צאן, לאיש העם שהוא גם אמיץ וגיבור חיל.

כמה שבועות לאחר השרפה חזרו הרועה והנסיכה למגדל והיו עדים לפלא, במקום הההדרה והמטפסים האחרים, עלה על קירות המגדל וורד ענק, מכוסה בוורדים אדומים כדמו של העלם הגיבור שטיפס בקירות כדי להציל את אהובתו.

כאמור התחתנו. נולדו להם תאומים. המלך כמובן בא לשחק אתם. הם טיפסו על גבו וצחקו.

נזכר המלך בנבואת הזעם של הקוסם.

- בכל זאת הוא צדק -"אתה תזחל והם ירכבו עליך". הוא צדק.

המלך צחק ואתו הארמון כולו.

הלל רזניצקי, (בסיוע לוגיסטי של קלדרון דה לה בארקה).

***

בעקבות האירועים נתחברו כמה שירי עם השזורים במסורתה של ארץ עוץ

איש היה בארץ עוץ שידע את הכול

שידע את הכול.

הוא ידע לסלול כבישים ובתים לבנות

הוא ידע לבנות בתים וכבישים לסלול

רק דבר אחד בלבד לא ידע האיש

רק דבר אחד בלבד. לא ידע לאהוב

הוא ידע לחרוז שורות, להלחין שירים,

הוא ידע להלחין שירים ולחרוז שורות.

רק דבר אחד בלבד לא ידע האיש,

רק דבר אחד בלבד: לא ידע לאהוב.

וימות האיש בעוץ שידע את הכול

ויקונן לו כל עם עוץ בקינה כזאת:

איש היה בארץ עוץ שידע את הכול

***

היא במגדל יושבת וחושבת עליו,

הוא לבדו יושב לו וסופר את כבשיו.

איך, חושב לו העלם, אטפס למגדל

כיצד, עלם מלמטה, אעלה כבר אל על.

בעזרתו של החבל בוא אליה מייד.

והאהבה תקשור לה נפשותיכם לעד

אל תחשוש מאביה, אל תפחד מפניו

יהיה לך לאבא ואתה בנו השובב....