מאז שהיא זוכרת את עצמה אין לה אבא.
כמוה הרבה ילדים בברית המועצות שלאחר המלחמה.
מלחמת המולדת הגדולה הסתיימה אך השאירה אחריה שובל כואב של אלמנות ויתומים, מדליות וסרטים. מי שזכה יכול להניח זר על קבר האהוב.
אמה לא זכתה.
גרש סמיונוב יזרניצקי נעלם ללא עקבות. קצת לאחר המלחמה. הוא היה בברלין המחולקת ושימש כמתורגמן. ידע אנגלית וצרפתית והיידיש שזכר מילדותו - כשלפעמים היה קורא בגיליונות של סובייטישה היימלאנד - עזרה לו לתקשר עם הגרמנים.
עבר את הקווים לפני שהסובייטים הקימו את החומה. למרות כל אמצעי הזהירות של השלטונות, אשר הקיפו בגדר חשדות את גן העדן.
היא נולדה ביולי 1946, תוצאה בלתי מתוכננת, תקרית של אובדי המזל. כוכב נופל.
אימא, סבטלאנה - סווטה בקיצור - נשארה אלמנת קש, עגונה לא הגונה של המשטר.
לגבי האלמנות ה"אמיתיות" נהגה המולדת הסובייטית בנדיבות שאפשר לה התקציב. סבטלנה נאלצה לפרנס את עצמה ואת בתה, בלה, במשכורת צנועה.
בתחבולה חסרת תועלת אימצה את שם משפחתה הקודם - מיכאילובסקי - במקום ה"יזרניצקי" שהריח יהדות. ב1953 היה זה צעד מתבקש.
סבטלאנה שמרה בציפורניים על דירתם הקטנה ברחוב מרכזי יחסית. אוליצה צ'ייקובסקובה, רחוב צ'ייקובסקי. עשרות דירות מסביב לחצר מרכזית. גם על חזית הבית הזה היה לוח זיכרון שציין את שהותו של לנין, אי אז בימי המהפכה.
מהבית היו יוצאות בלה ואימא לטיוליהם בלנינגרד. בהתחלה אל גן השעשועים הסמוך, מעבר לרחוב פוטיומקין או לטיילת קוטוזוב ליד הנייבה. כאשר בלה גדלה הטיולים נעשו נועזים יותר. היו יוצאות מהבית ודרך טיילת קוטוזוב מגיעות אל הארמיטאז'. משם היו חוזרות דרך נייבסקי, עוברות את גשר אניצ'קוב ודרך רחוב מאיאקובסקי מוצאות את דרכן חזרה הביתה אל צ'ייקובסקי. מאוחר יותר היו נוסעות ברכבת התחתית ומגיעות אל קומפלקס נייבסקי או אל כיכר פאביידה.
בטיולים אלה, גדושי עבר וזיכרונות גבורה, בלה הייתה שואלת על אביה. גרש יאזרניצקי הצטלם מעט. בצילום שכיכב במטבחון ליד תמונותיהן של הורי סבטלאנה, היה צעיר כבן עשרים, נמוך, בעל כתפיים רחבות ומבט חודר תחת גבות עבות.
גרש היה זיכרון לא מובחן, מטושטש ומאיים של בריחה. היתמות היתה טובה מהתחושה הצורבת של נטישה.
זיכרון אביה נצמד אליהן כעלוקה. הוא גדל, מטושטש, וככל שידעו פחות ופחות הוא שקל יותר ויותר.
העבר היה ידוע. הוא הגיע עם הוריו מקייב. ב1926 נמלטו שניים מדודיו. אחד לפלשתינה והשני לארגנטינה. הם הכירו קצת לפני המלחמה והתחתנו לאחר הפלישה הגרמנית לפולין ולפני המלחמה בפינלנד. עם פרוץ מלחמת המולדת גויס. מאז הוא היה מגיע לגיחות קצרות. עד הגיחה האחרונה.
אז רמז לסווטה ש"מתכנן משהו גדול". הוא גם חזר ואמר שחושב עליה.
מאז שעבר את הקווים ב1946 לא שמעו עליו. כאילו אדמת אירופה בלעה אותו.
גרש לא כתב. אם כתב, מכתביו התעכבו במשרדי הבולשת.
גם מאחרים לא הגיעו מכתבים. אבל דאגו לתת סימני חיים. תיירים יהודים היו מזדמנים - כאילו - לבית הכנסת ובדרך כלשהי, תוך השתמטות מהסוכן - מדריך התיירים - שנצמד אליהם, מוסרים דרישת שלום ופיסת מידע. "אתה אלכסנדר מארמור? מישה הסתדר יפה בעבודה, קיבל גרין קארד. הנה הכתובת החדשה. אתה רוצה למסור משהו?".
לא כך עם גרישה-גרש, הוא נעלם לחלוטין מעבר למסך הברזל. ככל שהתרחק ,צלו הלך וגדל.
חלום היה חוזר ונשנה בלילותיה של בלה. הדלת נפתחת וגרש, האיש בתמונה, נכנס דרכה בדיוק כפי שהיא הכירה אותו מהתמונה. אימא לא החליפה דירה, בין היתר כדי שימצא אותן בקלות, כשיחזור. הוא לא השתנה. בחלום גרש מחבק אותה ושואל את סוייטה: "אטה מויא דוטש?" (זאת הבת שלי?)
היא מבינה שהחלום כוזב. הוא אינו יודע אפילו על לידתה. למרות ההכחשה ההגיונית שהקיצה החלום היה חוזר. כשהגיע להתבגרות תפסה את ממדיו האמיתיים של מצב אמה. "למה את לא מתחתנת?"שאלה, ואז תפסה את המצב הדמוגרפי. בגילה של אימא הנשים היו הרוב המכריע. אלמנות וגרושות שנאבקו על מעט גברים.
לאמה לא היו יתרונות. גם מבט אוהב גילה בה כיעור. ייתכן שהכיעור ולא מסך הברזל הוא ההסבר האמיתי לשתיקתו של אבא.
אולי הוא בפלשתינה? בארגנטינה? בארצות הברית? מצא אישה אחרת והקים משפחה חדשה. הוא בכלל לא יודע על קיומה של בלה.
גילתה כמעט ביאוש את תווי כיעורה של אמה בפניה ובגופה הצעירים מתבגרים - האף הנשרי, העיניים הקטנות, השפתיים הדקות, ששום שפתון לא יתקן, החזה הצנום שיישאר צנום כמו אצל אימא.
רק אז תפסה את מלוא האירוניה שבשמה. בלה - יפה - הנציח את ביילע, אמה של סבטלנה ואת הייאוש שבכיעורה.
כשבלה הייתה בת עשרים מתה אמה משברון לב שהוגדר קלינית כהתקף לב.
בלה נשארה בדירה שברחוב צ'ייקובסקי, עם התמונה של אבא ועכשיו התמונה של אימא במטבחון.
מכיוון שלא למדה מעבר לתיכון מצאה תעסוקה במפעל לקונפקציה. שם ייצרו סדרות אינסופיות של חולצות משעממות, ברז'נביות.
בקיץ שמחה לנינגרד. היום נמשך עד מאוחר אל תוך הלילה. האנשים זורמים אל נייבסקי פרוספקט ונהנים מההמולה ומהגלידה.
אבל היא הייתה עצובה גם בקיץ. בליל קיץ שמח ועצוב איבדה את בתוליה לולאדימיר סרגייאביץ' ליטווינוב, מנהל המחלקה של המפעל. יותר מייאוש מאשר מאהבה.
"זה הוא?" שאלה את עצמה כאשר שכב לידה לאחר המעשה.
אישה אחרת הייתה נצמדת אליו, כובשת אותו בעורמה, בתחבולות בישול ובחנופה לגברותו. הלא היא נידבה לו את בתוליה?
אישה אחרת... בלה לא נלחמה. אמה הפסידה מראש את מלחמותיה של בלה.
בעשור החמישי לחייה בלה, כמובן, לא יפתה. בעצם במין חדווה עצמית לאיד או שמא מתוך היעדר מוחלט של חוש אסתטי התלבשה באפרוריות ובחוסר דימיון. גוונים שונים של אפור ושחור. כובע שחור על ראשה.
אז היא שמעה על האולפן לעברית שפועל ברחוב וואינובה, לא הרחק מביתה. ולאדימיר סרגייאביץ' סיפר לה במפעל. הוא חשב על עלייה ונרשם.
בלה לא הייתה ציונית. אבל לא נתנו לה לשכוח את יהדותה. לא ילדי בית הספר ולא הפועלות של המפעל. השלימה עם יהדותה, כפי שהשלימה עם יתמותה ועם כיעורה. הבשורה הציונית נקלטה בה ונרשמה לאולפן.
שם פגשה את דוקטור אפרים צבי יזרניצקי - יזהיר, אחד המורים באולפן.
בשיעור הראשון, במהלך דיון על אוצר המלים של מסמכים רשמיים, הדגים אפרים יזהיר כתיבת תעודה תוך ציון פרטיו האישיים: משפחה יזרניצקי - יזהיר, שם: אפרים צבי. תאריך לידה... מקום לידה...
דוקטור אפרים יזהיר פיתח היטב את הנושא. לא שהוא היה מומחה בהנחלת הלשון. דוקטור יזהיר היה אדם נבון, מרצה למקרא ונעזר ללא היסוס בחברו למשלחת, מורה וותיק שהיה מפקח על האולפנים, יוסף ישראלי.
בלה קיבלה בסערת רוחות את שמו ואת שם משפחתו .ליתר הפרטים לא הייתה מסוגלת להקשיב.
היא הסתכלה בו. לא איבדה תו מפניו.
דוקטור יזהיר היה קטן קומה, גופו המוצק התחשל באימוני היחידה, היו לו עינים אפורות, חודרות, שכאילו ירדו לכל פרט ולכל נפש. מעליהן גבות עבות. תוך כדי הוראה חייך חיוך רחב שסתר את מבטו החודר, הרציני.
האיש שבתמונת אביה דיבר לפניה.
הוא התבגר. הלא עברו יותר מארבעים שנה. אפרים יזהיר נראה צעיר מחמישים. אבל ישראל ארץ יפה השומרת על נעורי תושביה. ארבעים שנה של אהבה ללא תשובות, של מדבר רגשות. עמד לפניה - אביה. אבי דמה.
היא הביטה בו בעיניים עורגות, כאיילה. רווקה מזדקנת בכיעורה. הוא לימד עברית בכל המקצועיות המתבקשת, תוך ניצול הידע והניסיון של חברו לצוות. לא מודע בכלל אל בלה.כמו השמש שעוברת מעלינו בקצבה, בלי להסתכל בנו.
בלה מיכאילובסקי הייתה אחת מבין חמש - עשר התלמידים בכיתת המתחילים. היה לו קשה אתם. רק לקראת השליחות הטיל על עצמו משימה, אותה מילא כדרכו, בחריצות. למד לכל הפחות לקרוא את האלף - בית הקירילי. כיצד אוכל לבקש מהם שילמדו את שפת אמי אם אני איני משתדל להבין את לשונם - אמר לאשתו, שולמית. לקח שיחון עברי - רוסי ולמד ממנו רוסית.
רוסית למתחילים:
דוברי אוטרא - בוקר טוב.
דוברי וואצ'ר - ערב טוב.
כאן ועכשיו, באולפן בלנינגרד המלים הרוסיות של השיחון לא הספיקו לו. גם אם בטקסט - שעת העברית - היה תרגום רוסי לכל אוצר המלים.
מתוך מקור מוזר לא מובן, נבעה בו היידיש.
אף פעם לא רשם את השפה הזאת בטפסים השונים כשפה שיודע לדבר, או לכתוב. פתאום שמע את עצמו הוגה את מה שבאמת הייתה שפת אמו. איך וויל טרינקען וואסר - אני רוצה לשתות מים. כאילו יידיש למתחילים. אבל גם ניבים שכוחים: א דונער האת מיר דערהרגעט - עם השורש העברי נוטה ביידיש: ברק הרג אותי. או אמרה עסיסית:"פו, צו מיינע שונאים אויפן קאפ" (פו, על ראש שונאי). בכיתה של המתחילים גם היידיש לא הועילה. עקיבא, אותו החליף בלנינגרד הזהיר אותו:
"זאת יהדות דהויה. רצח התרבות היהודית הצליח כאן במידה רבה".
הדבר היחיד שסטאלין הרשה להם לשיר היה: "לאמיר אלע אינאיינעם טרינקען א גלעזעלע וויין" (הבה נשתה ביחד כוסית יין). לא "אויפן פריפצ'יק", אפילו לא א יידישע מאמע".
אפרים היה אדם מצפוני. לא הגיע ללנינגרד לשם בילוי. במאבק בינו לבין הרוסית והעברית לא היו לו רזרבות של תשומת לב לרווקה מזדקנת - איך הוא ידע שהיא רווקה מזדקנת? רק רווקה מזדקנת ובלויה יכולה להתלבש בשיא זה של חוסר טעם.
הוא שם לב כמעט בעל כורחו כי ישבה דרך קבע בשולחן הראשון ומסתכלת בו בעיניים של כבש שחוט. מהרגע שהגיע ללנינגרד יצר קשר עם השגרירות בקייב וביקש מהם לאתר בעלי שם משפחתו: יזרניצקי. החיפושים העלו חרס. גם חיפוש בספר הטלפונים של לנינגרד לא הועיל.
הוא בא כמובן ללמד עברית. אבל גם לראות בגסיסתו של הסוציאליזם, בשמחה לאיד של מי שהגדיר את עצמו מאז ומתמיד כאיש המחנה הלאומי.
הוא גם בא לחפש את שורשי משפחתו. לא מצא אותם.
אביו, חנן, שהגיע לארץ בין העולים האחרונים של ברית המועצות, ידע לספר על אח שנשאר בקייב, שמעון, ועל אח נוסף, לייזר, שנסע לארגנטינה, שם היו קרובים של אשתו. עם הענף הארגנטיני נוצר קשר. אפרים אירח בארץ בסוף שנות השישים שנים מנכדיו של לייזר. אלה, חניכי בית"ר שמחו על דודם, השותף לדעותיהם, שידע לשיר "שתי גדות לירדן" ואפילו "היום, שרה הקטנה, ניפרד בצאתי למלחמה, את המדינה לכונן בשתי גדות הירדן".
שמחתם הוכפלה כאשר סיפר להם על היחידה הקרבית בה שירת והראה להם אלבום תמונות.
אחד מהם עלה ואפרים הספיק להיות סנדק של בנו הראשון.
הקשר עם ברית המועצות נותק לחלוטין.
אביו מת חודשים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, סמוך לביקור בכותל. אפרים נהג להגיד שהאב לקח אתו, בעיניו, את מראה הכותל המשוחרר. למרות שהיה הצעיר בין הבנים לקח על עצמו, בחדווה, את תפקיד הקישור המשפחתי.
כאשר הגיעו ראשוני העולים מברית המועצות ניסה לאתר את עקבות משפחתו. עוד קודם לכן ניסה אביו לבדוק את הקשר בינו לבין משפחה יותר מפורסמת. הגיעו שישה דורות אחורה ולא מצאו את הקרבה.
גורלו של האח הבכור, שמעון, נשאר לוט בערפל המשטר. כמובן שאפרים לא ידע כלום על גרש סמיונוביץ'.
ללא עבר משפחתי מאותר הקדיש את זמנו לסיורים בלנינגרד. ויחד עם חברו לצוות נשבה בקסמיה.
הקווים המקבילים נפגשים באין סוף. בלה לא יכלה לחכות לאין סוף. לאחר ימים של דריכות ניסתה לדבר אתו. מעולם לא הצטיינה באנגלית. העברית הבסיסית שאפרים יזהיר לימד הספיקה כדי להגיד מלים תמוהות בבדידותן:"אתה אבי".
היה זה שבוע לאחר שנודע לה שם משפחתו, גייסה את כל עוצמת רוחה, קמה ודיברה אתו. המלים נעתקו מפיה. "שעת העברית" הייתה כלא הייתה. מצאה את עצמה עומדת מול אפרים והוגה הברות ללא מובן.
אפרים לא הבין. מראשית היכרותם השטחית זיהה איזה יסוד של מוזרות, קורטוב של מופרעות. לא היה באנגליה של המאה הקודמת, אבל היה בטוח שלו עמדה לפניו סופרגיסטית בריטית היא הייתה נראית כך, כמו בלה מיכאילובסקי, שעמדה כעת מולו והגתה מלים ללא פשר. כאשר היא הסתלקה סמוקה ונסערת, שקל לפנות לאנשי המקום. אבל הוא לא אהב מעורבות יתר."נפשו של הזולת אינה עולם ריקודים שבו ניתן לקפוץ", היה עונה באותם מקרים בו ביקשו ממנו לבדוק דברים אישיים.
הוא היה מוכן לבלות שעות בחדרי ה'הרמיטאז', לא בנפשה של תלמידה עלובה הנראית כלקוחה מסרט אילם.
בלה הגיעה הביתה וניסחה מכתב. לו היה מכתב אחר הייתה מתייעצת עם ולאדימיר סרגייביץ'. הוא ידע טוב ממנה את השפה האנגלית. אבל לא יכלה, בהחלט לא יכלה, להתייעץ לגבי המכתב הזה.
נעזרה במילון.
התוצאה הייתה מכתב באנגלית מוזרה:
Mine dear teacher Ephraim:
You are my bloody own family.
You give birth me. You are my bloody own father. I am bloody own your daughter.
I very love you.
המכתב המשיך באנגלית מוזרה, שהוכתבה על ידי התחביר הרוסי והבורות. ייתכן ומכתב מסודר, הבנוי מראשית, אמצע וסוף היה מסביר את עניינה. אבל את הפרטים העיקריים, על שם אביה ומוצאו, השמיטה. היה ברור לה שאפרים יזהיר - יזרניצקי היה אכן אביה, אבי דמה, ה-'bloody father' שלה. אז למה להסביר לו שהוא גרש סמיונוביץ' יזרניצקי. הוא וודאי יודע שהוא גרש סמיונוביץ' יזרניצקי.
היא הייתה בטוחה. למרות שהמורה נראה לה בבירור צעיר בהרבה. בישראל הניסית האנשים צעירים יותר.
מסרה לו את המכתב בראשית השיעור הבא. אבל אפרים, שהקפיד על ניצול יעיל של הזמן, לקח את המעטפה והכניס לתיק.
היא חיכתה. הוא בוודאי יפתח בסיום הלימודים. אבל דוקטור יזהיר החליט לקרוא בבית, בשקט.
בבית פתח את המכתב. הוא לא הבין דבר וחצי דבר. אבל היה לו ברור. היא נולדה כאשר הוא היה בן חמש. זמן מוקדם להורות גם בתקופתנו.
לא רצה לערב את ישראלי. תמיד שמר על חיסיון. שנא את הישראלים שמספרים את הכל לכל. כאילו קומתם גדלה עם כל חשיפת ערווה. הוא חש רגש מוזר, וודאי לא של הזדהות. יותר השתתפות בצער.
לעתים מביא העיתון תמונות זוועה על ילדים מוכים או גוועים מרעב באיזו מדינה מעבר להרי החושך: ביאפרה, אפגניסטן, אנגולה. אינך יכול שלא להזדעזע. אתה תופס את גודל הכאב ואת עוצמת האימה. אבל מרחוק, בניכור המבטיח שכחה וסבילות. לכל היותר הנך מנדב קצת אמפטיה, כשטר דהוי המוגש לאביון בקצה האצבעות. חשב על תלמידתו כעל קבצן של אהבה.
לו בלה ידעה יידיש, לו האנגלית שלה הייתה סבירה יותר מזאת שהזדקרה משורות מכתבה bloody father!!! לו הרוסית שלו הייתה טובה יותר, היה מדבר אתה, בונה גשר כלשהו אל עיניה התמהות - הצמאות.
בתנאים אלה של אי - הידברות כל ניסיון למגע היה מראש נידון לכישלון.
שוב העיניים. לא רק תמהות. כאשר ניסה לשחזר אותן בדמיונו בלט בהן ניצוץ מוזר. אולי זאת דיעה קדומה. מאחד מתלמידיו למד ש"איסקרא בוגא" הוא ניצוץ של אלוהים. איך ייאמר ברוסית ניצוץ של שיגעון?
קרא שוב את המכתב.
פעם ניסה, בעידודו של עקיבא, לקרוא שירה מודרנית. גם אז עמד "בלי מענה, בלי פירוש ובלי פתרון" מול המלים.
הייתה כאן קופסה חתומה ובתוכה וודאי צרות. השירה המודרנית לכל הפחות אינה מזיקה.
הקופסה - המכתב - עשויה להיהפך לקופסה שחורה של מטוס אנושי מתרסק.
לא אתו! לא הוא!
למחרת הצטלבו מבטיהם. הוא עמד במבחן ולא הניד עפעף.
היא חיפשה אותו לשווא באותן עיניים עורגות.
הוא העדיף לא להתחייב. לא להיות מעורב בעניין שהרגיש שהוא מעל לכוחו.
לגביה המשיך להיות המורה, דוקטור אפרים יזרניצקי - יזהיר.
כשבועיים אחר כך חזר, כמתוכנן, לארץ. עם מתנות, מזכרות ומכתב מוזר באנגלית ברברית.
בלה התמוטטה. כמו גשר רעוע על נהר אפל. חלומה היה למציאות מנוכרת.
היא קיוותה לא רק למצוא את אביה אלא להשיג בחזרה את לאומיותה היהודית שאמה מחקה מתעודת הזהות בעזרת שוחד.
חודשים לאחר מכן חזרה לאיתנה ולשפיותה המסויגת. ולאדימיר סרגייביץ' עזר לה למצוא פקיד אחר שרשם מחדש מה שאמה מחקה.
***
לאחר שגרש סמיובוב יזרניצקי ברח מברלין נקלט באחד ממחנות הפליטים היהודיים. משם ניסה לשווא ליצור קשר עם אשתו. במרץ 1948 התחיל באימון צבאי במסגרת הגח"ל - מגוייסי חוץ לארץ. במסגרת זאת הגיע לארץ. כמעט עם בואו צורף לגדוד חי"ר 72. ב 25 במאי 1948 נהרג צבי יזרניצקי באחד המהלכים הכושלים של הקרב על לטרון.
יהיה זכרו ברוך.
מתוך "ארצות מולדת" - הוצאת גוונים 2006
Commentaires