אוטוביוגרפיה

המאמר מיועד לשמש כחומר רקע, למרות היותו אוטוביוגרפי נכתב, בגוף שלישי, בין היתר בניסיון להעניק לו, בגישת הכותב, את מירב האובייקטיביות.

​

ב1895 הגיעו לארגנטינה גרשון יוסף רזניצקי, אשתו פאולינה (פנינה) ותשעה בנים ובנות. הצעיר ביניהם, תינוק בן כמה חודשים היה אלחנן אליעזר, בשמו בספרדית Julio Eleazar. המשפחה הגיעה מאזור חרסון שבאוקראינה שם החלה ב1806 ביוזמת הצאר מפעל של התיישבות חקלאית יהודית במחוזות שנכבשו לפני זמן קצר על ידי יקטרינה הגדולה. כפי שיסופר בהמשך צאצאים של אותה משפחה הגיעו החל ב1950 לישראל, כך שבמאתיים שנה הייתה הגירה מרוסיה הישנה (ביאלורוסיה כנראה) לחרסון (רוסיה החדשה), משם לארגנטינה ומארגנטינה לישראל. אין זאת תופעה נדירה בתולדות ישראל בזמן החדש אלא מקרה מדגים.
הגעתם היה חלק ממפעל ההתיישבות בארגנטינה שיזם הברון הירש ושזכה לתמיכה מצד שלטונות המדינה. המשפחה כוונה למחוז אנטרה ריוס (Entre Rios) שם התרכז עיקר המעשה ההתיישבותי. מכיוון שבני המשפחה הוגדרה כחקלאים, נתקבלו בברכה והופנו לעיירה באסאבילבאסו בצפון אנטרה ריוס. מפעל התיישבות זה יכול להיראות כיוזמה טריטוריאליסטית, מנוגדת לרעיון הציוני. אבל המתיישבים עצמם היו חדורים אידיאולוגיה לאומית, ציונית. מכאן לדוגמה שמו של המרכז החברתי "דגל יהודה" על פי השיר "שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה". אחד מבניו של גרשון יוסף, שמעון, השביעי שביניהם, היה בבגרותו לסוכן של שמנים. בהתלהבותו הציונית כי רבה קראה למוצריו: "ציון" ו"הרצל". השמות הופיעו בין צבעי תכלת לבן של הדגל הציוני. אין וודאות שהשמות Sion, Herzl תרמו להצלחת המוצרים ויש מי שיטען שהשם של המנהיג הציוני היה קשה להגייה ללקוחותיו הגויים של שמעון רזניצקי.
במולדת החדשה נולדו עוד בן ובת, כך שמשפחת רזניצקי מנתה 11 בנים. התשיעי בין הבנים, אלחנן אליעזר, שלמד בבית ספר יהודי אינטגראלי, אשר העניק את ההשכלה הכללית והיהודית, המשיך את לימודיו הגבוהים לקראת תואר בהנהלת חשבונות. כך זכה להיות הראשון בילידי המקום שמונה למנהל אדמיניסטרטיבי של אחת המושבות. ההתיישבות היהודית בארגנטינה התאפיינה בשני קווים ייחודים ולכאורה מנוגדים. מצד אחד נשמרה הזהות היהודית השורשית, מצד שני התערו הצעירים במולדתם החדשה, למדו את שפתה ואת מנהגיה והזדהו רגשית אתה. התרגלו לשיר את שני ההמנונים, הארגנטיני ו"התקווה" בלי לחוש סתירה ביניהם. באווירה זאת של זהות והתערות התאפשרו נישואי התערובת, כדוגמת נישואי מרקוס, בנו העשירי של גרשון יוסף עם אידה אנג'ראמי (על מרקוס ב "ישו והזולת").
אלחנן אליעזר, בשמו בספרדית Julio Eleazar, נשא לאישה את רוסה איטקין היפה, אחות גיסתו (אשתו של אחיו שמעון). במרווחי זמן קצובים וכנראה מתוכננים נולדו ארבעה בנים: פנינה, נחמיה, אפרים צבי והלל אביב.
ב1930 עזב חוליו את עבודתו במפעל ההתיישבות, מכיוון שצידד יותר מדי בזכויות המתיישבים. הוא עזב את אזור ההתיישבות היהודית והצטרף לשני אחיו שעברו לגאלארסה, עיירה מעורבת בדרום המחוז. האח הצעיר, מרקוס, היה המנהל הנמרץ של סניף הבנק המקומי והמבוגר, חקובו ניהל סוכנות של חברה מסחרית גדולה, וחוליו נתמנה למנהל הקואופרטיב החקלאי המקומי. כך הפכו שלושת האחים רזניצקי לפעילים ולמכריעים בין כוחות המשק במקום.
מבחינה פוליטית היו אלה שנות דיקטטורה צבאית ושלטון אזרחי שמרני מוכתב צבאית. היו אלה שנות העלייה של היטלר בגרמניה ופריחתו של הנאציזם המקומי. לגבי משפחת רזניצקי הדבר התבטא בסילוקו של האח מארקוס, שהיה נשוי לגויה, מתפקידו של מנהל הבנק.
ביתו של חוליו רזניצקי, כבן נאמן להתיישבות היהודית על שני פניה, הזהות היהודית וההתערות, היה טיפוסי מבחינה זאת. ההורים דיברו וקראו בספרדית אך דאגו לשלוח את בניהם לבית הספר היהודי. דון חוליו ניגן בגיטרה אבל היה בביתו שירון יהודי ובו שירים "קלאסיים" ביידיש ובעברית. השיר הראשון היה "אויפן פריפעצ'יק" (על האח האש בוערת ובבית חם וה"רבי" מלמד את הדרדקים הקטנים את האלף בית).
הבן הרביעי נולד בפרנה, בירת המחוז ובגלל השכלתו העברית של אביו ותאריך לידתו בסמוך לראשית האביב הדרומי זכה לשם הלל אביב, זאת אומרת שבח לאביב. כך הרגילו הוריו את בנם הצעיר להציג את עצמו בשמו העברי ולאחר מכן בתרגום לספרדית Hilel Aviv Resnizky – Alabanza a la primavera. כך בשם עברי טהור – הלל אביב – נרשם במרשם התושבים, כפי שנרשמו בשמות עבריים ברורים אחיו נחמיה ואפרים.
הלל למד בגלארסה בבית הספר הכללי ובבית הספר היהודי אשר הונהג בו המבטא הספרדי. מבטא היישוב בארץ ישראל ולא המבטא האשכנזי שהיה נהוג במזרח אירופה ושלוחתה באמריקה. יש לציין שבאותם הימים הכיתה הגבוהה במקום הייתה כיתה ז' כך שכאשר רוב הילדים הגיעו לגיל התיכון החליטה המשפחה לעבור לסנטה פה, עיר הבירה של המחוז באותו שם, שם השלים הלל את לימודיו היסודיים.
ב 1946 עברה המשפחה לבואנוס אירס. שם האחים הבוגרים השלימו את לימודי האוניברסיטה והלל את לימודי התיכון. במקביל ללימודיו בתיכון הכללי למד בסמינר למורים אשר ליד הקהילה.
מוסד זה היה טיפוסי ליהדות ארגנטינה. היה יהודי לאומי, נלמדו בו שתי השפות של העם היהודי. לימדו בו ביחד, בכבוד הדדי, מורים חילוניים, כאלה שתמכו בתיאוריית המקורות השונים של המקרא ושומרי מצוות. תלמידים ומורים היו גם גלויי ראש וגם חובשי כיפות. לא מקרה הוא שחלק ניכר מפעילי היידיש בישראל הם בוגרי מוסדות לימוד יהודיים בארגנטינה.
עשור הארבעים היה בסימן מלחמת העולם השנייה והשואה. לקראת סוף העשור מלחמת העצמאות ותקומת המדינה. מאורעות אלה הטביעו את רישומם על היישוב היהודי ועל הנוער בו. יהודי ארגנטינה היו תמיד יהודים לאומיים וגם השמאל, הבונדיסטי והקומוניסטי, שמר על זהותו היהודית והקים גם הוא בתי ספר ומוסדות תרבות ייחודיים. האירועים בארץ סחפו את הקהילה והביאו אותה להזדהות עם היישוב שנלחם על חירותו. גם הצעירים שבמשפחה הזדהו עם התהליך. נחמיה התחיל לפעול במוסד נוער Accion Sionista והלל הצטרף למחלקת הנוער של המוסד, אשר הפכה בהמשך לחלק מתנועה חלוצית בלתי מפלגתית "למרחב".
ב1950 יצא הלל למכון למדריכי חו"ל, והגיע לארץ בפעם הראשונה. למד בכיתות הגבוהות של המכון. עם עוד  צעירים יצא להכשרה של כמה חודשים בקיבוצים כינרת ואלונים. בשובו היה פעיל בתנועה החלוצית הבלתי מפלגתית "למרחב" שנות החמישים היו שנים של ריב וקיטוב בתנועת העבודה ובתנועה הקיבוצית. גלי הפלגנות הגיעו גם לתנועה החלוצית הבלתי מפלגתית ב1954 התפלגה התנועה לשתיים: "למרחב" ו"החלוץ העצמאי". גם העולים בארץ התפלגו ואנשי "למרחב" הקימו את קיבוץ בחן, על הקו הירוק, ואילו בוגרי "החלוץ" השלימו את נאות מרדכי שהיה אז קיבוץ עצמאי. הלל הואשם בנטיות שמאלניות (נכון) ובניסיון להשליט אותן בתנועה (לא נכון מכיוון שהפילוג היה בארגנטינה ובארץ על רקע אישי של חברויות). הלל המשיך בפעילות תנועתית והיה מזכיר התנועה עד עלייתו ב1956.
התופעה הפוליטית שהטביעה את רישומה על ארגנטינה מאז הגיעה המשפחה לבואנוס אירס ועד עלייתו של הלל היה הפרוניזם. פירון נבחר ב 1946 בבחירות שאם כי לא התקיימו בהן ארבע החירויות ביטאו נאמנה את רצונו המכריע של רוב העם. יהודי  ארגנטינה ברובם – כולל משפחת רזניצקי - הסתייגו מהשליט, אם כי הייתה לו קבוצת תמיכה יהודית. פירון קלט גרמנים נאצים בארצו – לפי הסבריו כדי ליהנות מהשכלתם הטכנולוגית - אך גילה יחס אוהד ליהודים ולישראל. הוא מינה יהודי כשגריר ראשון בישראל וקרא "מדינת ישראל" Estado de Israel לאחד הרחובות בבירה. דמותו שנויה גם היום במחלוקת  אבל הגדרתו הפשטנית כפאשיסט גם על ידי מי שהתעלמו מפשעי סטאלין היא תמוהה. את יחסו האוהד לקהילה היהודית ניתן לייחס לגישה הכללית הפתוחה של הארגנטינאים, אשר דיברו על ארצם כ"כור היתוך לגזעים ואולי גם לגישתו המפוכחת של השליט אשר הבין שהאנטישמיות מביאה רק נזק.
הלל הספיק לחוות את "המהפכה המשחררת", la Revolucion Libertadora, ששמה קץ ב1955 למשטר הפרוניסטי. בשבתו בבית קפה ראה את מכוניות בני הטובים שזרמו מהשכונות המבוססות של צפון בואנוס אירס אל המרכז השלטוני. אמר לבן שיחו מה שנכון גם היום: "אם אלה הם אשר שמחים במהפכה, אני יודע על מי להצטער". השלטון חזר, דרך הצבא, לידי שכבת בעלי האחוזות  שהודחו ממנו על ידי המהפכה הפופוליסטית של פרון. החל ב1955 ועד 1973 נמנעה ממפלגת הרוב - הפרוניזם- מזכותה להשתתף בבחירות . זהו פטנט ראוי לציון ואולי לחיקוי. לדוגמה בחירת החמאס.
ב 1956 עלה הלל לישראל, עם גרעין קטן. הגיעו לחיפה באחד במאי. באותם הימים, ימי שלטון מפלגות הפעלים, היה זה יום חג, כך שהעולים נאלצו לחכות לשניים במאי. השתקע בקיבוץ נאות מרדכי. נאות מרדכי באותן שנים היה קיבוץ תוסס, חדשני ומלוכד מבחינה חברתית. רוב החברים, יוצאי מרכז אירופה, וויתרו למען הקיבוץ על הפיצויים מגרמניה, להם היו זכאים והעבירו אותם לקיבוץ. בימי פילוג הקיבוץ המאוחד וכדי לשמור על אחדות החברה פרשו ממנו אך לא הצטרפו למסגרת אחרת. הם היו קיבוץ עצמאי ותאמו בכך לאידיאולוגיה הבלתי מפלגתית של התנועה החלוצית בארגנטינה. הקימו את המועדון לחבר הראשון בתנועה קיבוצית, ייבאו לארץ את שיטת אחסון פירות בקירור באוויר מבוקר, היו שותפים להקמת הסופרמרקט (יוזמה ממנה פרשו בלחץ התנועה הקיבוצית). החזיקו בית ספר תיכון משלהם כדי לא להיכנע לפלגנות של התנועה הקיבוצית.

הלל לא היה הראשון ממשפחת רזניצקי, צאצאיו של גרשון יוסף, שהגיע לארץ. קדמו לו כמה, אם כי לא הרבה. משה, בנו הראשון של יצחק לב, הרביעי בין בניו של גרשון יוסף, השתקע בגן שומרון. אתו הגיעו בניו שנקלטו בהתחלה בקיבוצים. מוטה, נכד של ישעיהו (שייע) הבן השישי של סבא גרשון השתקע עם אשתו ציביה בקיבוץ חקוק. שאול (צ'ולו),בן של פישל ונכדו של הבכור בין בני גרשון, אפרים הירש, (פרומערש) הגיע ליד חנה. כפי שניתן לראות הייתה למשפחה נטייה קיבוצית מובהקת ודמתה לעלייה שהגיעה באותם הימים מארגנטינה. הלל הקפיד לבקר אצל רוב בני משפחתו.
לאחר שנה בקיבוץ התגייס הלל לצה"ל, ב1957 במסגרת גרעין נח"ל. עבר את האימון המתקדם במסגרת נח"ל מוצנח, לאחר תקופה של שירות ללא תשלום כמדריך חברתי בבית הספר החקלאי חדרה.
עם תום הצבא חזר לנאות מרדכי ולמטע.
יצא מטעם הקיבוץ לסמינר למדריכי עליית הנוער אשר במושבה הגרמנית בירושלים. היה זה מוסד קטן וייחודי ולימדו בו ביו היתר עוזי אורנן, מפתח שיטה מקורית לעיון בלשון, גרשון שקד, אז בראשית דרכו, נחמה לייבוביץ'. גם התלמידים היו מקוריים, ביניהם חירות לפיד המנוח.
עם השלמת לימודיו בשנה וחצי, לפי התוכנית, הצטרף לצוות ההדרכה של חברת נוער שהתקבלה אז בנאות מרדכי. הייתה זאת חברת נוער "דגן". רוב החניכים היו בני עדות המזרח, אך היו גם פולנים ורומנים. המדריך הראשי היה משה ענבר, לאחר מכן ראש החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה. הצוות השקיע מאמצים חינוכיים אדירים לשילובו של הנוער בחברה הישראלית הנורמטיבית. הדבר לא היה קל כי חלקם באו מבתים סמכותיים, פטריארכליים. למרות הקשיים חברת הנוער התגבשה ובוגריה השתלבו בהצלחה בחברה הישראלית. עד היום נפגשים כמעט מדי שנה בשנה. באווירה של משטמה נגד הקיבוצים – הקיבוצים הם "היהודים האשמים בכל" של הימין הישראלי - ראוי לזכור שהקיבוצים היו האשכנזים היחידים שפתחו את שערי ביתם לנערי עדות המזרח עם גיוס החברה לצה"ל יצא הלל בשליחות לתנועתו בארגנטינה, "החלוץ העצמאי" במימון הקיבוץ שהתחיל לקבל כבר גרעיני עליה. הוא הרחיב אותה. במקביל לפעילותו בתנועה עבד כמורה בבית ספר תיכון יהודי בבואנוס אירס וצמצם כך את תלותו הכלכלית בקיבוץ. קואופרטיב יהודי העניק לו ולתנועתו נכס ישן בלב שכונת יהודי סוריה, באבז'נדה 3250 שהיה שייך בעבר כנראה לאחת המשפחות המיוחסות  . הבית נוקה ושופץ בעבודת החניכים. זה אחת הזירות בה מתרחשים "קרא לי חואן" ו"זיכרונות משם". באותה תקופה, דרך אחד מקרוביו, יצר קשר עם קבוצת הגנה עצמית יהודית שהתארגנה בעצמה ("קרא לי חואן"). ב 1965 ההצלחה הייתה כה ברורה שקיבל הכרה כשליח ומשכורת מטעם הסוכנות היהודית. ניהל בהצלחה עם שליחי "למרחב" – קלמן גבאי ויוסף ברנהולץ- משא ומתן לאיחוד מחדש של התנועות, אשר פילוגן לא היה אף פעם מוצדק. ב1966 עם שובו לארץ התאחדו התנועות ל"החלוץ למרחב", היום התנועה החלוצית הגדולה בארגנטינה. בעולם אשר קצב השתנותו הולך וגובר מדי יום הוכחה צדקתה של משנה חינוכית אשר אינה מקדשת מסגרת פוליטית מפלגתית קבועה. באותה שליחות הגיע לברזיל – פורטו אלגרה, סאו פאולו, ריו דה ז'נירו – ויצר מגע עם תנועת נוער  חלוצית מרכסיסטית. הנערים היו ברובם בני יהודים יוצאי גרמניה מבוססים. כנגד כל תפיסה פשטנית של המרכסיזם הם פנו נגד האינטרסים המעמדיים של הוריהם ודגלו בתפיסות מהפכניות.
נוצרו קשרים טובים אך האידיאולוגיה המרכסיסטית הכתיבה לתנועה התחברות אל השומר הצעיר, שנתפסה בעיניהם כמתאימה יותר מבחינה רעיונית ("דמות האהוב", "מגירות" -פורסם עד כה רק בספרדית- ו "ההתנחלות".
בשובו לקיבוץ השתלב בהוראה בבית הספר היסודי ולאחר מכן בבית הספר התיכון האזורי. הידרדרותו הנפשית ,עד כדי אשפוז, עקב סמים של מתבגר שהיה בין תלמידיו הטביע את רישומו בהתנגדותו הנמרצת של הלל לשימוש בסמים, כולל קלים.
ב20 לספטמבר 1968 התחתן עם דבורה לב, אותה הכיר עוד משליחותו בארגנטינה. הבת הראשונה, שירלי, נולדה רק כעבור כמה שנים ב1974, בהמשך במרווחי זמן קצרים הבן שילה (1976) והבת הצעירה לינור (1977).
במקביל להוראה התחיל הלל ללמוד באוניברסיטת חיפה במסלולים של גיאוגרפיה, ספרות ולשון. הצטיין בלימודיו והתחיל ללמד במסגרת האוניברסיטה, לפני  סיום לימודיו, בחוגים ללשון ולספרות כללית. הקריירה האוניברסיטאית שנפתחה לפניו הייתה בסתירה מסוימת לחיי משפחה בקיבוץ שהיה אז מרוחק תחבורתית מאוניברסיטת חיפה. מתוך ניסיון לשמור על הקשר למשפחה ומתוך נאמנותו לקיבוץ העדיף לא להמשיך במסלול אוניברסיטאי מובהק וללמד גם בבית הספר התיכון ואף לקבל על עצמו, תוך כדי לימודיו, את תפקיד מזכיר הקיבוץ (כהונה 1973-75). החלטה זאת התגלתה מבחינה אקדמית, כמשגה במיוחד אם נדע שהוצע לו להשתלב במסגרת האקדמיה.
בכהונה ראשונה יצא להלל להתמודד עם בעיית הלינה המשפחתית. בקיבוץ הייתה נהוגה להלכה הלינה המשותפת (לינת ילדים בבתי ילדים בהשגחת שומרות פחות או יותר מאומנות). ההורים לא קיבלו את הלינה המשותפת והחליטו לקחת את החוק (ואת הילדים) לידיים. התחילו להלין את הילדים בבתים, למרות שלא היו תנאים לכך. לקראת כניסתו של הלל לתפקיד נוצר מצב עובדתי של לינה משפחתית ליד הלכה של לינה משותפת. בתיאום עם אשר טננבאום, שנבחר למרכז המשק, הוחלט להפוך את המעשה להלכה ולעבור ללינה משפחתית גם לפי התקנון. העניין היה סבוך וחייב בנייה מתאימה ללינה משפחתית. הבת הראשונה של הלל - שירלי - הייתה בין אלה שעברו ישירות ללינה משפחתית.
בעיה חמורה מבחינה ציבורית הייתה בעיית הסמים. היא הייתה חמורה גם מכיוון שלא כולם ראו אותה בחומרה והיו כאלה שהבחינו בין סמים קלים (הדומים מבחינתם לסיגריה) וקשים. לגישה הזאת היו השלכות תמוהות וחמורות, כגון שיתוף אדם פסיכוטי, שחי בקיבוץ, במסיבת סמים. הקיבוץ היה מוכר גם על ידי גורמים במשטרה כמרכז לעישון סמים. הלל היה סבור שבקיבוץ – שהוא בהגדרה סוציולוגית 'קהילה' ולא 'חברה' יש לנקוט גישה אחת לא מתפשרת, עד כדי עירוב המשטרה והוצאה מהקיבוץ. חלק ניכר מהחברים היו בעד גישה סלחנית. לא תמיד העניינים הסתדרו על הצד הטוב ביותר. במקרה אחד הדבר נגמר בכך שהלל חזר בו מהאישום בעישון סמים אך המשפחה עזבה את הקיבוץ. (אירועים אלה מוצאים את רישומם בסיפורים שפורסמו בספרדית:Schimon y Tamar, El escritorio). מתוך גישות של עריכה הוצאו סיפורים אלה מהקובץ "ארצות מולדת". ההתנגדות לסמים לא הייתה כרוכה תמיד בהתנגדות אישית לאדם, במיוחד אם היה זה נער. כך פנה הקיבוץ ביוזמת הלל ובעזרת עורך הדין של הקיבוץ, אלברטו קופרשמיט, ליועץ המשפטי בכדי שיעכב הליכים נגד אחד הנערים. דעה זאת אינה מקובלת על כולם אבל הלל עקבי עד היום בהתנגדות לסמים, גם הקלים באשר הם כרוכים בקשרים לעולם התחתון ומהווים פרוזדור מוכח לסמים הקשים. נכון הוא שלא כל מעשן חשיש עבר לקוקאין, אך נכון גם שמעט אנשים עברו לקוקאין משתיית תה. בעיית הסמים הייתה מהסוגיות היחידות אשר בהן גילה הלל גישה מוחלטת ובלתי מתפשרת.
במסלול העבודה השתלב הלל בבית החינוך עמק החולה – שם לימד ספרות, לשון וגיאוגרפיה ובמכללת תל חי, שהייתה אז בראשית דרכה. לימד ספרות ולשון במכללה והיסטוריה, לשון והבעה במכינה הקדם אקדמית (1977-2000). לאורך כל מסלול ההוראה הייתה לו גישה לא תמיד מקובלת. מוטב להגזים בציפיות מאשר להוריד אותן. התלמיד הוא גם מה שמצפים ממנו ומה שמביאים אותו לצפות מעצמו. בין הנבואות המגשימות את עצמן לרעה הן אלה המעמידות מול התלמיד מראה של נחיתות אישית ועדתית. דוגמה מהיכרות אישית: גדול הפסיכולוגים בארגנטינה המליץ להפנות ילד בן 10 שהתקשה בלימודים למסלול מקצועי ("שילמד נגרות"). בהגיעו לגיל המתאים למד את התואר הראשון והשני בכימיה ולאחר מכן משפטים. הוא בוודאי – יש לו שתי ידיים שמאליות - לא היה מצליח כנגר. במרחק של כשלושים שנה אפשר להבין היום שהוא היה פשוט ילד דיסלקטי שאז לא אובחן.

במקביל לעבודתו ובלי לוותר עליה השלים את לימודיו האוניברסיטאיים. את התואר השני בספרות השלים בחיפה. מכיוון שאז לא היה תואר שלישי בחיפה עבר – לאחר ניסיון לא מוצלח בתל אביב, לאוניברסיטת בר אילן, שם לימד פרופסור הלל ברזל, אותו הכיר עוד מחיפה. תחת הדרכתו כתב מחקר משווה על יצירותיו המאטאריאליסטיות (metarealistic) של עגנון, יהושע ובורחס. הייתה זאת עבודה מושקעת, יסודית וארוכה. הלל היה חייב לקצר אותה – בעזרת תכסיסי הדפסה – למקסימום של 500 עמודים שאפשר התקנון. בישיבה בה הגן על התיזה ישבו ביחד, במקרה סטטיסטי נדיר שלושה הללים: הסטודנט הלל רזניצקי ומולו הבוחנים: פרופסורים הלל ברזל והלל ווייס. אכן לא וויתר על עבודתו – והתפרנס בכבוד במשך שנות הלימוד. אך היה לכך מחיר: השלים את התואר השלישי ב1993, כמעט 20 שנה לאחר התחלת הלימודים באוניברסיטה.
ב1983 נבחר הלל  לקדנציה שנייה כמזכיר קיבוץ עם סיום הקדנציה העביר את תפקידו לחגית קולמן.
התנועה הקיבוצית הגיעה באותה תקופה לשיאו של משבר. ניתן לזהות גורמים שונים אבל תופעת היסוד הייתה אי התאמתו של הרעיון הקיבוצי - השיתופי והשוויוני - לחברה הישראלית ולכלכלתה שעברו יותר ויותר לדפוסים קפיטליסטיים, אינדיבידואליסטים. היו לכך ביטויים שונים. בחירות 1977 העניקו את השלטון לליכוד, על תפיסתו הלאומנית קפיטליסטית. הקיבוץ – על רמת חייו הגבוהה יחסית - סומן כאויבו של המעמד הנמוך והבינוני בערים ושל תושבי עיירות הפיתוח בפריפריה שהיו מצביעי ליכוד. הקיבוץ היה "היהודים", השעירים לעזאזל האשמים בכל של המשטר החדש. מעמדו ההגמוני של הקיבוץ בחברה הישראלית עורער ונעלם.
במסגרת הכלכלה הקפיטליסטית המשתוללת נכנסו רוב הקיבוצים להרפתקאות פיננסיות הרות אסון. ב1985 הגיעה האינפלציה בישראל לשיאים. ממשלת האחדות הלאומית והשרים מודעי (ליכוד) ופרס (מערך) "פתרו" אותה על ידי הפיכתם של ההלוואות – שערכן היה נומינאלי ונעלמו חלקית עם האינפלציה, - לחובות בערכים ריאליים שרבצו על הלווים לבלתי נשוא. החברות הפרטיות יכלו להגיע לטובתם של בעליהם לפשיטת רגל ולמעשה להשתמטות מחובות. על הקיבוצים הוטל התשלום במלואו. הם לא היו חברה בע"מ. אלא – לרעתם – חברה בעם. בבת אחת הגיעו קיבוצים רבים לפשיטת רגל.
הקיטוב החברתי, שראשיתו עוד בימי "המערך", גבר. 'הישגיות', 'מצוינות' הפכו לערכים, לערכי -על והחליפו ערכים "מיושנים", כגון שוויון וערבות הדדית. ההישגיות והמצוינות תורגמו כמעט בלעדית למושגים כלכליים.
הכעס נגד המנגנון של מפלגת השלטון תורגם לאיבה כלפי האידיאלים החברתיים כלכליים שפעמו באותה מפלגה. לעומת בן גוריון שטען פעם לסוציאליזם בדורנו, מתנגדיו בשלטון – הליכוד - ויורשיו כביכול של בן גוריון כדוגמת שמעון פרס ואהוד ברק דגלו בשוק חופשי. הסוציאליזם הפך למילת גנאי עבור חלק ניכר מהציבור.
אישומי השחיתות הזערורית של משטר מפא"י הצדיקו שחיתות הולכת וגוברת של המשטר החדש . חשבון הדולרים של רבין, שהיה עילה להתפטרותו, (דן מרגלית היה "הלוחם בשחיתות" שחשף את החשבון) החוויר לעומת הגילויים החדשים שלא הביאו לשום תגובה.
הקיבוץ היה המגזר היחידי שאולץ לשלם את שגיאותיו הכלכליות (ראה פרשת הבנקים), מתוך סיבה פשוטה. לא היו בשלטון ו"נציגיו" בשלטון, כשהיו, לא פעלו לטובתו.
אתוס חדש "ההתיישבות מעבר לקו הירוק" תפס את מקומו של האתוס הקיבוצי. את מקום בני הקיבוץ בצבא תפסו עכשיו הכיפות הסרוגות.
במקביל למשבר בישראל חלה ההתמוטטות הקולוסאלית של המשטר הסובייטי ושל הגרורות הקומוניסטיות במזרח. החטא הקדמון של בניית משטר סוציאליסטי באמצעות אלימות וטרור (בניגוד
לבניין הוולונטרי של הסוציאליזם בארץ) גרם בסופו של דבר לחיסול המשטר מבפנים. להתמוטטות המשטר הקומוניסטי הייתה הקרנה על הנוף הרעיוני בארץ.
הקיבוץ עבר ממתקפה למגננה. מגננה כושלת. ייתכן שהנהגה נמרצת או מוכשרת יותר הייתה מצליחה לחלץ את הקיבוץ. אין שום וודאות.
בישראל התרחשו תהליכים, סטיכיים ומכוונים על ידי השלטון, שהיה קשה לעמוד בפניהם. בנאות מרדכי שבראשית דרכה הצטיינה במקוריותה ובגמישותה לא נמצאו הכוחות לחלץ אותה בשלמות מן המשבר.
הלל ניסה להנהיג שיטות של תגמול למאמץ. תמורה לתרומה שהתבטאו בתשלום זעיר (20 שקלים) על שעה נוספת במגזרים מאושרים. יש מי שהתנגד מנימוקים שוויוניים. דבורה כרכזת כוח אדם הנהיגה שיטה שתאפשר לאייך מקצוע ולתגמל בהתאם. כמובן מי שראה את עצמו מקופח פעל נגד השיטה, אשר פתחה את הדרך למשכורת דיפרנציאלית.
הקיבוץ פנה לגורם חוץ ובעזרתו נתקבלה שיטה שהפריטה למעשה את הקיבוץ וחיסל את השוויונות בדרך הרבה יותר חמורה מהשיטות שהציע הלל בשעתו.
על כך נתווספו תקלות ביחסים בין המשפחה והקיבוץ, כך שדבורה והלל יצאו לחופש בספטמבר 2003.
ב1993 יצא הלל לחבר העמים  כחלק מהמשלחת להנחלת הלשון. מקום השליחות הראשון היה בדונייצק שבאוקראינה. שם פגש במקרה ענף ממשפחת רזניצקי שלא ידע על קיומה. חלק מהמשפחה עלה מאוחר יותר לארץ.
שנה לאחר מכן יצא לפטרבורג. לאחר שנשבה ביופייה של העיר קרא לדבורה ובילו ביחד בעיר הזאת ובמוסקבה. זהו הרקע ל "Her Bloody Father" ול"החומה" (El muro) שהודפסו בספר רק בספרדית. גרסה עברית של שתיהן יצא לאור ב"עתון 77" (גיליון 233, יולי 1999).
ב1995 יצא לדיאפופטרובסק. שם נפגש עם אריאל קרטמישב וסבו. קודם אריאל ואחר כך משפחתו עלו לארץ. היכרות עם המשפחה עזרה להלל לרקום את "מזנון מהיר".
השליחויות לחבר העמים הפגישו אותו עם הקומוניזם המתמוטט. גם אם סוציאליזם נכפה ברוסיה ואילו  בארץ הונהג ביוזמת האנשים, הדבר גרם למחשבות על עתיד הקיבוץ.
בשנות התשעים עלו לארץ צאצאים אחרים של חוליו רזניצקי.
עוד בילדותו חשב הלל על עצמו כאיש ספרות. בהיותו ילד – בן 10 – היה מכנס סביבו את קרוביו הצעירים יותר ומספר להם סיפורי ילדים. אלה לא היו פרי דמיונו אלא איסוף מהמקורות שברשותו, במיוחד El tesoro de la juventud (אוצר הנעורים). אבל הוא בוודאי קיצר, סגנן והתאים את הסיפר לקהל.
בכיתה ז – ביוזמתו או ביוזמת המורה – כתב סיפור ילדים משלו, על חוטב עצים ביער השחור. סיפור שמור. כיד המוזה הטובה עליו כתב שירים ציוניים ושירי אהבה, בעיקר אהבה נכזבת. הוא גם כתב תוכניות לתנועה החלוצית ובהם קטעי ספרות מקוריים ומתורגמים. עם העלייה לארץ הפסיק כמעט את כתיבה והסתפק בתרגום של שירים. מדי פעם, לעתים נדירות, כתב גם שירים מקוריים (מלים , לדוגמה). לעתים כתב גם שירי ילדים לבניו שהיו קהל היעד המועדף (לדוגמה השירים על דמיין). ייתכן שהגורם אשר הביא אותו לכתיבה כעניין רציני היה כניסת המחשב. כתב היד שלו היה קשה לפענוח ורק מכונת הכתיבה אפשרה כתיבה קריאה לזולת. המחשב אפשר כתיבה יחסית מהירה וניתנת לעריכה.
הסיפור הראשון היה "מגירות", שהוא אולי הקשה, המורכב ואמביציוזי ביותר מכיוון שנכתב מנקודות ראות שונות ומשלב, בעיקר בפרק האחרון, יסודות מטאריאליסטיים. הקשיים האלה מסבירים למה לא הוכנס בקובץ העברי הראשון. הודפס בספרדית בשם (El Escritorio) בקובץ Puentes de papel.
הלל כתב סיפורים שונים, חלקם מבוססים על חייו, חלק קטן מהם על זיכרונות אחיו נחמיה וחלק אחר על חלומות וקטעי חלום. סיפור שנראה מבוסס מציאות – פרק ב', פרק ג (פורסם רק בספרדית ובאנגלית) ראשיתו בחלום, אם כי עובד על יסוד נתונים מדעיים ולפי תפיסה מטאריאליסטית, שגם בסטייה מהמציאות בונה עולם קוהרנטי.
"עתון 77" בעריכתו של יעקב בסר הוא הבמה הראשונה שבה פורסמו סיפורי הלל, ביולי 1999. שני סיפורים נוספים: "האור הרע" ו"יום התשלום" פורסמו באותו עיתון תחת כותרת משותפת "שם מזמן" בגיליון 262, דצמבר 2001.
כתב העת באנגלית של התנועה הקיבוצית  –  Kibbutz trends  – פרסם בגיליון 37,Spring 2000 את הסיפורים המטאריאליסטיים "החומה", "השיטפון" (The wall" ,"The Flood"" ובגליון 41, Spring  2001, את הסיפור "פרק ב', פרק ג" "Chapter Two ,Chapter Three". כתב העת היה בעריכתה של עינת פז.
במשך הזמן ניסה הלל לעניין הוצאות מסחריות בסיפוריו, ללא הועיל.
בעצתו של עורך Aurora, מריו וויינשטיין פנה לריקראדו פיירשטיין, עורך ההוצאה של הקהילה בבואנוס איירס Editorial Mila. פיירשטיין הסכים וספר ראשון יצא לאור בנובמבר 2001. זה היה "Peregrinacion entre patrias" (מסע ביו ארצות מולדת). היו בו שלושה חלקים "Argentino y Judio a mucha honra" (ארגנטינאי ויהודי בכבוד רב) ובו חמשת הסיפורים הראשנים של ארצות מולדת, המבוססים על ההיסטוריה המשפחתית והכתובים בסגנון ריאליסטי, "Vieja patria y hombres nuevos"  (מולדת ישנה, אנשים חדשים) גם הם בסגנון ריאליסטי על התערות בישראל ומדור שלישי "Un poco mas aca del mas alla" ("קצת מכאן למעבר") עשרה סיפורים מטאריאליסטיים וסוריאליסטיים.
בהמשך, במרץ 2004, פרסמה הוצאת "מלה" קובץ שני "Puentes de papel" (גשרים של נייר). שני הסיפורים הראשונים בקובץ עיסוקם העיקרי בהיסטוריה: "Un cigarillo" (סיגריה) על ייסוד נאות מרדכי ו"Llamame Juan" (קרא לי חואן) על ראשית ההגנה העצמית בארגנטינה בשנות השישים. אחריהם שני מדורים "Multitudes de hombres solos" (המון של אנשים בודדים), חמישה סיפורים ריאליסטיים ו"Tierra de Nadie" (שטח הפקר) חמש יצירות בסגנון סוריאליסטי, ביניהן "מגירות" (El Escritorio).
לפי עצתו של פרופסור ברזל פנה להוצאת "גוונים" וזו הסכימה להוציא ספר.
בשיח עם מריו וויינשטיין הוחלט שהוצאה העברית תצטמצם לסיפורת הריאליסטית, פרט ל"השיטפון" שנשאר כדוגמה לסגנון אחר. מתוך שיקולים אחרים הוצאו כמה סיפורים ריאליסטיים. במרץ 2006 יצא לאור "ארצות מולדת".

 

הלל רזניצקי Hilel Resnizky